סיכום לבחינה #2 בהיסטוריה שכבת יוד תשפ"ה - לאומיות וציונות
מאפייני תופעת הלאומיות המודרנית והתנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19
לאומיות באה מהמילה לאום או אומה. מהו לאום? קבוצה חברתית בעלת זהות משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית, בזיקה למקום מסוים. מהי לאומיות? תופעה הכוללת את תחושת ההשתייכות ללאום מסוים, בעל תרבות משותפת (שפה, מנהגים, מסורת), בצירוף התפתחות תודעה ושאיפה של הלאום להגדרה עצמית במסגרת מדינית פוליטית עצמאית (ריבונות/עצמאות) בטריטוריה מסוימת. כלומר, הקשר בין רגש לאומי לשאיפות פוליטיות.
הלאומיות היא תופעה היסטורית שצמחה ברוב ארצות אירופה במאה ה-19, בעקבות שינויים ותהליכים שהחלו במאות ה-18–19. התהליכים המרכזיים שעברה אוכלוסיית אירופה (המהפכה התעשייתית ותופעת העיור) יצרו מעמדות חדשים וגרמו להתרופפות ואף לפירוק המסגרות החברתיות הקיימות. הלאומיות שימשה מסגרת תומכת למיליוני אירופים במדינות השונות במקום המסגרות שהתפרקו. נוצרה מסגרת הזדהות חדשה, שהעדיפה נאמנות לאומית על פני זהות מעמדית או דתית. התנועות הלאומיות הצליחו להעניק לאנשים תחושת השתייכות והזדהות עם היעדים ודרכי המאבק שלהן. תופעת הלאומיות שינתה את המפה המדינית של אירופה: הוקמו מדינות חדשות (יוון), מדינות אוחדו (איטליה וגרמניה) ואימפריות התפוררו (האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מנית). רעיון הלאומיות הוביל להקמת מדינות לאום עצמאיות. המימוש של תהליך זה התרחש באמצעות ניהול מאבקים לאומיים ממושכים.
המאפיינים של הלאומיות המודרנית כתופעה חברתית, תרבותית ופוליטית:
לתופעה הלאומית המודרנית יש היבטים שונים - תרבותיים, פוליטיים וחברתיים.
הלאומית כתופעה פוליטית: בתופעת הלאומיות המודרנית, השאיפה הפוליטית של אומות היא להקים מדינת לאום ריבונית ועצמאית. כלומר, הדרישה הייתה להשתחרר משלטון זר וכוחני של אימפריות או משלטון שושלות מלכים/ אצולה/אנשי דת שהגבילו את חירותם של ההמונים, ולהעביר את מוקדי הכוח והשלטון ללאום (ערעור על . בדרך זו אומות שאפו לממש את חירותם וזכותם הפוליטית – לשלוט על עצמם ולבחור את השלטון הרצוי להם, לבטא את ייחודם הלאומי ולהרגיש מוגנים. בדרך כלל השאיפה הייתה להקים את המדינה העצמאית בשטח מסוים שאליו הם מרגישים שייכות, קשר היסטורי, ארץ אבות או ארץ מובטחת. בנוסף השאיפה הייתה לאחד בין בני הלאום (או לקבץ אותם, במידה והם מפוזרים בארצות שונות) במדינת הלאום העצמאית, כדי לממש את זכותם הפוליטית למדינת לאום עצמאית. המאבק לעצמאות התנהל באמצעות פעילות מדינית להכרה בינלאומית ובאמצעות מלחמה או מהפכה.
הלאומית כתופעה תרבותית: בלאומיות התלכדו בני הלאום בדרך כלל סביב טריטוריה משותפת שנקראה מולדת. סביב המולדת התגבשה התרבות המשותפת. כל ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שעברה עליהם מאז שהפכו לאומה, יצרה להם תרבות משותפת שכוללת מסורות, מנהגים, סמלים, אמונות (לפעמים גם אמונה דתית) גיבורים מיתוסים ואגדות עם, שירים, מאכלים, תלבושת מסורתית וזיכרונות שעברו מדור לדור. יסודות תרבותיים משותפים שליכדו ביניהם וגבשו אותם כאומה אחת שיש לה זהות לאומית משותפת ייחודית נפרדת ונבדלת מאומות אחרות. בלאומיות בני הלאום התחנכו/מתחנכים (בעיקר במוסדות חינוך) להתייחס אל יסודות התרבות הלאומית כאל ערכים – דברים חשובים ומקודשים שצריך לטפח ולכבד ולהנחיל לדורות הבאים. השפה הלאומית – השפה המשותפת הרשמית והמדוברת הייתה מרכיב חשוב ומרכזי שטופח בתופעת הלאומיות. השפה הלאומית הייתה דרך ליצור/לעצב זהות משותפת לכל בני הלאום וללכד ביניהם לאומה אחת. במסגרות חינוך שהקימה התנועה הלאומית, לימדו ולמדו את השפה הלאומית וטיפחו אותה. כל היצירה התרבותית (שירה, ספרות, תיאטרון ועוד) היו בשפה הלאומית.
מרכיבי הלאומיות כתופעה תרבותית: 1) תרבות משותפת – שפה, ספרות, אמנות, מוזיקה, עיתונות ולפעמים גם דת. כל אלה הם ביטוי לרוח העם. הדגש כאן הוא על השפה, שכן היא כלי מגבש ומאחד, ובאמצעותה ניתן להנחיל את התודעה הלאומית. 2) מיתוסים וסמלים לאומיים – לכל קבוצה יש מיתוסים וסמלים לאומיים, המנחילים את הלאומיות להמונים. באמצעות הסמלים הלאומיים מפסיקה הלאומיות להיות נחלתה של שכבה קטנה של האינטליגנציה. הסמלים הלאומיים מונחלים לכלל הציבור באמצעות מפגנים ועצרות, חגיגות וטקסים, ספרות ומוזיקה, עיתונות, קולנוע וטלוויזיה. באמצעות הסמלים יכולים ההמונים ליצור מיתוסים על אודות העבר ההרואי של האומה ועל אודות עתידה. 3) זיקה למולדת –המולדת נתפסה כשטח בו נולדה האומה ונוצרה הזהות הלאומית של העם. בשטח זה נוצרו נכסי הרוח של האומה (כל מה שמפאר את האומה: קברי אבות, שדות קרב, היסטוריה) ונכסי החומר שלה (יסודות פיזיים: יערות, נהרות, הרים). המולדת מאחדת את בני-הלאום, שיצאו להגנתה במקרה של סכנה, גם במחיר סיכון חייהם. טיפוח הזיקה למולדת נעשה בדרך של טיולים, מוזיקה, ציורים, סיפורים ועוד. 4) טיפוח זיכרון לאומי – הדגשת הקשר בין עברו של העם לבין ההווה שלו בדרך של מוזיאונים, אתרי הנצחה לגיבורים, ימי זיכרון למלחמות ואירועים חשובים אחרים בחיי העם. 5) טיפוח זהות לאומית –השאיפה שאדם יעדיף את האינטרס הלאומי על-פני האינטרס הפרטי ושיתרום לטובת האומה. טיפוח זהות כזו יכולה להיעשות דרך מערכת החינוך, טקסים, אמצעי תקשורת, שירות צבאי ועוד.
הלאומית כתופעה חברתית: במאות ה- 18 -19 חלו שינויים ותהליכים באירופה, כמו המהפכה התעשייתית והעיור), שהביאו להגירת מיליוני אנשים מהכפר לעיר. מהגרים אלה נקלעו למקומות שהיו חדשים וזרים להם, הם התנתקו מהמסגרות המוכרים של קהילה ומשפחה. גם מוסדות הדת נחלשו ואיבדו את כוח ההשפעה שלהם על האנשים. פירוק המסגרות והשינויים גרמו לאנשים לאבד את תחושת השייכות והזהות, אבל לא לאבד את הצורך החברתי להיות שייך. הלאומיות ענתה על הצורך הזה ונתנה מסגרת השתייכות חדשה. היא חיזקה אצל האנשים את הרגשת השייכות והזהות לאומית. התיעוש יצר מעמדות חברתיים-כלכליים חדשים שהלאומיות גישרה על הפערים ביניהם בין בני הלאום. המסר של התנועות הלאומיות היה כל בני האומה שווים – אין הבדל בין עשירים לעניים, כולם ללא הבדל שייכים ללאום. בדרך זו חיזקו תחושת גאווה לאומית, נאמנות ללאום, והחברה חונכה להתגייס למשימות לאומיות. .
במהלך המאות ה-18 – 19, התגבשו שני כיוונים להתפתחות הלאומית:
א. לאומיות אזרחית (פוליטית, ליברלית): קבוצה בעלת יסודות משותפים שהם פרי בחירה, כמו ערכים ואידיאולוגיה, השואפת להגדרה עצמית. מדינת הלאום הפוליטי תשים דגש על הערכים המשותפים לכל תושביה. הלאומיות האזרחית מתבססת על ההווה המשותף, על רעיונות הליברליזם, ומדגישה ערכים של שוויון, חירות ואינדיבידואליזם, ביסודה חופש הבחירה וחופש ההצטרפות לאומה – לכן היא לאומיות פתוחה, וולונטרית ופלורליסטית (סובלנית). היא צמחה מתוך מהפכות – האמריקנית והצרפתית. לדוגמא, הלאומיות האמריקאית היא אזרחית, מבוססת על ערכי הדמוקרטיה, והיא כוללת אזרחים ממוצא אתני שונה ומגוון.
ב. לאומיות אתנית: קבוצה בעלת זהות משותפת שאינה פרי בחירה (מוצא משותף - לעתים אבות קדמונים משותפים, שפה, היסטוריה, תרבות, מסורת, ריכוז בשטח טריטוריאלי, אורח חיים, ולעתים דת), השואפת להגדרה עצמית בזיקה למקום מסוים אותה מזהה הלאומיות כמולדת ההיסטורית של האומה. מדינת לאום אתנית תשים דגש על מאפייני הקבוצה, כלומר על דתם, שפתם, מוצאם, ההיסטוריה של חברי הקבוצה ועוד.
קבוצה אתנית היא קבוצה בעלת זהות משותפת שאינה פרי בחירה (שפה, תרבות, מוצא, היסטוריה), שאינה שואפת להגדרה עצמית במסגרת מדינה ריבונית.
במאה ה- 19 היו ארצות שבהן בלט הכיוון האחד והיו שבהן בלט הכיוון השני, אך ברובן במציאות ניתן היה לראות סימנים לשני הכיוונים – ללאומיות אתנית וללאומיות ליברלית. רק אחרי מלחה"ע הראשונה אפשר היה לראות ארצות שהלאומיות בהן בטאה אחד משני הכיוונים באופן מלא ומובהק.
שלושה הבדלים בין הלאומיות האתנית ללאומיות הפוליטית: 1) מאפיינים מלכדים – המאפיינים המלכדים בלאומיות האתנית הם יסודות שאינם פרי בחירה, כמוצא משותף, היסטוריה משותפת, שפה, תרבות בזיקה לטריטוריה היסטורית. בלאומיות הפוליטית היסודות המלכדים הם פרי בחירה – אידיאולוגיה, רעיונות וערכים משותפים. 2) הקשר למדינה – בלאומיות אתנית אין בהכרח קשר בין הלאום למדינה. כלומר, אדם יכול להיות בן הלאום אך לא אזרח מדינת הלאום (אין קשר בין שייכות ללאום לבין האזרחות). המשותף הוא המוצא. בלאומיות פוליטית יש הכרח בקיומה של מדינה שתקשר בין חברי הקבוצה, ושייכות לקבוצה מחייבת את האדם להיות בעל אזרחות במדינה. 3) אפשרות ההצטרפות ללאום – אין אפשרות להצטרף ללאומיות האתנית (האדם נולד לתוך לאומיות זו בגלל מוצאו), בעוד בלאומיות פוליטית מתקיימת קבלה של בני לאומים שונים (היחיד יכול לבחור את האומה אליה הוא רוצה להצטרף, בהתאם לחוק).
כל התנועות עברו שלבים דומים: הן התגבשו בשלבים (בתחילה, פעילות מצומצמת של משכילים, לאחר מכן הקמת אגודות לאומיות, בהמשך גיוס המונים למאבק צבאי לשחרור לאומי מעול כובש זר להשגת עצמאות על-ידי העם). בכולן היה ניסיון לממש לאומיות ליברלית – הקמת משטרים שיהיו מבוססים על ערכי תנועת ההשכלה (חירות, שוויון, ליברליזם ודמוקרטיה) ומאבק בין כוחות שמרניים לבין כוחות הדורשים שינוי. מרבית התנועות הלאומיות נוחלות כישלונות במרידות של "אביב העמים" בשנת 1848. במחצית השנייה של המאה ה-19 הופכים המאבקים לכוחניים יותר, ומתנהלים על-ידי השליטים ולא על-ידי האזרחים (מעבר מלאומיות ליברלית ללאומיות אתנית). התנועות הלאומיות מובילות ללאומנות. הלאומנות הביאה לתוקפנות ולתופעות הגזענות והשליטה בעמים אחרים. לאחר מהפכות "אביב העמים" הפכה הלאומיות באירופה מלאומיות ליברלית ללאומיות כוחנית יותר שבאה לידי ביטוי בתופעות תוקפנות כלפי עמים אחרים. התנועות הלאומיות הובילו לאימפריאליזם ולמרוץ קולוניאלי – תחרות בין המדינות על השגת מושבות מעבר לים.
שלבי התפתחות הפעילות הלאומית באירופה במאה ה-19:
שלב א' - שלב ההיערכות - בשלב זה כמה מאות בודדות של אנשים מתחילים לגבש את המסגרת הלאומית ומניחים את היסודות לתרבות הלאומית. הפעילות הלאומית מתמקדת ביצירת אוסף קנוני של דימויים עצמיים על אודות העבר, ההווה והעתיד של בני הלאום. מתגבשת השפה הלאומית התקנית, יש איסוף שיטתי ועיבוד של שירים, אגדות עממיות ומוזיקה מסורתית. בשלב זה בדרך-כלל נכתב גם מחקר שיטתי ראשוני של העבר והמורשת של בני הקבוצה הלאומית.
שלב ב' - שלב ההרחבה - שלב זה מאופיין בהרחבת מעגל השותפים בתנועה הלאומית וחיזוק הקשרים המלכדים ומקשרים בין האנשים המרגישים שייכים לאותו לאום: מתבססת רשת של אגודות לאומיות המגייסות כספים, מייסדות בתי-ספר, מארגנות טקסים לאומיים, מקימות אתרי תרבות ומורשת לאומיים ומוציאות לאור עיתונות לאומית. מופיעים אמנם ניצנים של פעילות פוליטית מאורגנת למען השגת הזכויות הלאומיות, אך הדגש המרכזי בפעילותה של התנועה הלאומית הוא עדיין בתחומי החברה והתרבות שמטרתה לעודד ולטפח את הזהות הלאומית ואת ההשתייכות הוולונטרית לארגונים לאומיים שהיוו מסגרת חברתית המקשרת בין בני אדם ומעודדת אותם לפעול למען המטרה הלאומית.
שלב ג' - שלב המאבק –
1. המאבק העממי: שלב זה מאופיין בגיוס ההמונים למאבק למען השגת זכויות לאומיות. התנועות הלאומיות יוצאות אל הרחובות ובאמצעות הפגנות או בריקדות מנסות לקדם את מטרתן הפוליטית. הביטוי המובהק לשלב זה הוא מהפכות 1848 – "אביב העמים". בשלב זה מתגבשים הכיוונים הפוליטיים בתוך התנועה סביב שאלת האופי החברתי והפוליטי של החברה הלאומית.
2. שלב המאבק המדיני דיפלומטי והצבאי - בשלב זה הכוחות הקובעים את המאבק הלאומי ואת תוצאותיו הם כוחות בעלי יכולות מדיניות וצבאיות והמאבק הלאומי עושה שימוש בבריתות מדיניות ובמלחמות במטרה לסלק שליטים זרים ולכבוש טריטוריות שהוגדרו חלק מהמולדת הלאומית.
שלב ד' לאחר הקמת המדינה הלאומית הריבונית - המדינה הלאומית שוקדת על חיזוק הקשר בין היחיד לבין האומה והמדינה; מפעילה מנגנונים המחייבים יחידים להוכיח הזדהות עם הלאום ונאמנות למוסדות המדינה הלאומית. זאת בניגוד לשלבים שקדמו להקמת המדינה הלאומית, בהם הפעילות הלאומית וההזדהות עם המטרות והערכים הלאומיים נעשו על בסיס וולונטרי. המדינה מפעילה אמצעים משפטיים, כלכליים, חינוכיים ותרבותיים כדי לחזק את הזהות והלכידות הלאומית ולפעול נגד גורמים הנחשבים עוינים ומסוכנים לזהות הלאומית של החברה והמדינה.
תחומי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19:
1. טיפוח תודעה לאומית – חיזוק הרגש והזהות הלאומית: הקמת מסגרות לאומיות, יצירת וטיפוח תרבות ושפה לאומית, יצירת סמלים וטקסים, טיפוח זיכרון היסטורי משותף, טיפוח זיקה למולדת ההיסטורית כדי לחזק ולטפח את הלכידות בין כל בני הלאום. כאן באים לידי ביטוי סיפורי גבורה, מיתוסים המפארים את העבר ומייצגים את רוח הלאום. טיפוח תרבות ומסורת עממית – פולקלור, מנגינות עממיות, תלבושות לאומיות, חגים לאומים, סיפורי עם ומיתוסים המבטאים את הלאום, אגדות ומעשיות, ריקודי עם, המייצגים כולם את המורשת של העם. התנועות גם פיארו את העבר של העם, וחיזקו מיתוסים שייחסו חשיבות למייסדי האומה והאדרת הגיבורים ועלילות גבורה של בני עמם. כל אלה יצרו זיכרון משותף לבני הלאום שליכדו ביניהם וחיזקו את הזהות הלאומית וההשתייכות לאומה. יצירת סמלים לאומיים משותפים - קביעת דגל והמנון המדגישים את המשותף לכל בני הלאום. זה גם מה שמבדיל את הקבוצה הלאומית מקבוצות לאומיות אחרות. טיפוח השפה הלאומית - קביעת שפה רשמית בה השתמשו במוסדות ההנהגה וביצירה בתרבות (בספרות, במוזיקה בתיאטרון), שהייתה השפה שאותה לימדו ובה למדו במסגרות החינוך שהקימה התנועה. השפה משמשת ככלי מלכד/מאחד של קבוצה לאומית. בני הלאום מדברים, יוצרים וחושבים באותה שפה. טיפוח אהבת מולדת - התנועות הלאומיות שקדו על טיפוח תודעה לאומית בקרב בני הלאום שעוררה את הרצון להיאבק למען הגשמת יעדי התנועה (נאמנות ללאום ולמדינה ונכונות להקרבה למען התחייה הלאומית המחודשת). כמו כן פעלו התנועות לטפח זיקה למולדת ההיסטורית.
2. פעילות פוליטית להקמת מדינה לאומית – הקמת אגודות חשאיות, הפגנות וניסיונות להביא למהפכות לאומיות, חיפוש אחר בעלי-ברית ויציאה למלחמות.
מאפייני מנהיגי התנועות הלאומיות ותומכיהם באירופה במאה ה-19: בראש כל התנועות עמדו מנהיגים כריזמטיים שהובילו הן רוחנית והן צבאית את המאבקים. מנהיגי התנועות היו, בדרך כלל, מנהיגים מודרניים, מקור סמכותם לא נבע מהעולם המסורתי אלא מתמיכת העם ואמונתו כי המנהיג יכול לשנות סדרים קיימים. הם היו, כאמור, כריזמטיים, האמינו ביכולתם לשנות את המציאות, שקדו על טיפוח תודעה לאומית וקראו להתגבש סביב מסורות העבר. הם היו אינטלקטואליים משכילים, גיבשו מדיניות בהתאם להשקפת עולמם, לא נשענו על העולם המסורתי וגייסו את ההמונים. בדרך כלל הם הגיעו ממעמדות הביניים, ממשפחות בעלות מעמד כלכלי והשפעה, ונשענו בעיקר על הבורגנות, מעמד חברתי-כלכלי שהתחזק במהלך המאה ה-19.
גורמים מעכבים וגורמים מסייעים למימוש יעדי התנועות הלאומיות: מעכבים – כוחות השמרנות והריאקציה, פיצול (מדיני, דתי, כלכלי, תרבותי, לשוני). מסייעים – מודרניזציה, הנהגה.
הגורמים לצמיחתן ולהתגבשותן של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה- 19:
1. רעיונות תנועת ההשכלה ותופעת החילון - רעיונות ליברליים ואוניברסאליים, שהדגישו את הזכויות האנושיות והטבעיות של האדם כפרט. ההנחה של המשכילים הייתה שלכל בני האדם מעצם היותם בני אדם, יש זכויות טבעיות שוות לחיים, לחירות ולקניין (לרכוש). התנועות הלאומיות "תרגמו" את הזכות לחירות לאומית כחלק מהחירות האישית שאדם זכאי לה. המשכילים תבעו מהאדם להשתמש בשכל בהיגיון, לבקר (במשמעות של ביקורת), כדי לממש את חירותו ולהשפיע על המציאות שלו – על חייו האישיים והחברתיים. שרל מונטסקייה הוסיף את רעיון "הפרדת רשויות השלטון", הפרדה בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כדי לאזן ולבלום זו את זו, ובדרך זו להגן על חירותו של האזרח מפני שלטון שפועל באופן שרירותי. ז'ן ז'ק רוסו הדגיש את רעיון ריבונות העם, "העם הוא הריבון היחיד" - מקור כוחו של השלטון בעם ולא באל או בנציגי האל (הכנסייה והמלך). שלטון יכול להיות לגיטימי (חוקי) רק אם הוא בהסכמת האזרחים. זהו שינוי בתפיסת השליט, תפקידו ומקור סמכותו. התנועות הלאומיות לקחו את הרעיונות הללו מהמישור הפרטי ללאומי – הם טענו שעמים זכאים לחירות ושוויון בכל תחומי החיים כחלק מזכותם הטבעית. זכותם להשתחרר מעול זרים או מכל שלטון המגביל את חירותם ולקבוע את השלטון הרצוי להם ואת אופייה של המדינה והחברה במדינת הלאות העצמאית שתקום. עם התפתחות ההשכלה והמדע, התחילה הכנסייה לאבד את ההשפעה שהייתה לה על ההמונים, מעמדה של הדת והכנסייה ירד. מגמות של חילון החלו להתפשט ולהתרחב באירופה. אמנם רוב בני האדם המשיכו להאמין, ונזקקו לכנסייה (וחלק מהתנועות הלאומיות טיפחו את הדת ונעזרו במסגרות שלה), אך הדת הפסיקה להיות בלעדית עבור רוב בני האדם. הכנסייה הפסיקה להיות המכוונת הבלעדית של הפרט והחברה. אנשים חיפשו את התשובות לשאלות (אישיות וחברתיות פוליטיות) בעזרת הרציונליזם - השכל, התבונה האנושית וההיגיון (רעיונות של תנועת ההשכלה). תופעת החילון הייתה לחלק מהלאומיות המודרנית, כך שלמעשה הלאומיות החליפה את הדת ומילאה את אותו תפקיד שהדת מלאה קודם. אנשים הגדירו את עצמם לפי זהות לאומית ולא זהות דתית, הלאומיות איחדה בין קבוצות אנשים ולא הדת, הלאומיות הגדירה את זהותו הלאומית תרבותית של האדם ולא הדת. התנועות הלאומיות חיזקו ערכים שאנשים יכלו להזדהות איתם.
2. התנועה הרומנטית (שפעלה במאה ה–17) טיפחה את העבר והרגש הלאומיים ובכך השפיעה על התנועות הלאומיות: התנועה הרומנטית האמינה שהעבר והרגש הם המניע המרכזי בדרך בה פועלים בני האדם, ולכן היא טיפחה את העבר והרגש, באמצעות אגדות עם, מיתוסים, שירה, פולקלור, מסורות ומנהגים ועוד מרכיבים תרבותיים מרגשים שקשורים לעברו האתני והמיוחד והשונה של הלאום ומבדיל אותו מעמים אחרים. התנועה הלאומית אימצה מתנועת הרומנטיקה את הרעיונות של טיפוח העבר והרגש הלאומיים. העבר והרגש הלאומי היו חלק מהמטרות שלה, מהצרכים ומהדרך או הכלים החינוכיים בהם היא עיצבה את הזהות הלאומית האתנית, חיזקה את הרגש הלאומי ואת תחושת השייכות של הפרט ללאום. היא הדגישה את העבר כתור הזהב של האומה שצריך לחזור אליו.
3. המהפכה האמריקאית (1776), המהפכה הצרפתית (1789) וכיבושי נפוליאון – המהפכות ניסו להגשים את רעיונות הליברליזם של ההשכלה – ריבונות העם, הפרדת רשויות ושוויון זכויות. במהפכות האלה קבעו תקדים להרס "הסדר הישן", יצרו סדר מדיני וחברתי חדש, שלטון ששואב את סמכותו מהעם. המדינה אינה רכוש פרטי של שלטון זר, וגם לא של המלך, ולא של הכנסייה או האצולה, אלא שייכת לאומה. תפקיד הריבונות עבר לידי העם, נוצר שוויון בין המעמדות, חירות ואחווה בין בני הלאום. התוצאה הייתה התחזקות הליברליזם והלאומיות – מצד אחד התחזקו רעיונות אוניברסאליים של "חרות, שוויון ואחווה", חופש הביטוי בתחומי חיים שונים: דתי, כלכלי, חברתי, פוליטי, ומצד שני התחזקה הלאומיות (שגם היא סוג של ליברליזם של בני הלאום). המאבקים הלאומיים גבשו את האומה, ונתנו דוגמה לתנועות לאומיות באירופה למאבקים לאומיים שהצליחו. בתחילת המאה ה- 19 יצא נפוליאון, קיסר צרפת, למסע כיבושים באירופה. הוא הפיץ את הרעיונות הליברליים "חירות, שוויון ואחווה" – רעיונות שנולדו במהפכה בארצות אותן כבש. בתחילה הנכבשים העריצו אותו, הוא נראה להם כשליט ששחרר אותם מדיכוי של שליטים והביא להם את הקדמה, הנאורות והשוויון. מצד שני הם הבינו שגם אם הוא שליט נאור הוא עדין שליט זר, נוהג בהם ככובש (למשל הטיל עליהם מיסים, חייב להתגייס לצבא הצרפתי). הוא נתן להם חירויות אישיות (כמו: חופש דתי וחילוניות המדינה, שוויון בפני החוק, חופש ליוזמה כלכלית), אבל לא התחשב בשאיפות הלאומיות של העמים שעליהם שלט, לא אפשר להם שלטון עצמי ובחירות חופשיות, ולא התחשב בתרבותם הלאומית. למעשה לא נתן להם חירות לאומית למרות רעיונות המהפכה שהפיץ ובשמם כבש ושלט עליהם. תוך זמן קצר נהפכה התמיכה הראשונית בנפוליאון להתנגדות עזה לכיבושיו. בשנת 1815, כשנפוליון מובס והסדר הישן חוזר לקדמותו, החלו העמים לדרוש זכויות, החלו להתגבש אגודות לאומיות ותנועות לאומיות עם תודעה לאומית. הן שאפו לעצמאות מדינית, והחלו להתגבש סביב מכנה משותף לאומי. הן חקרו את עברם ההיסטורי, והחלו לטפח תרבותם הלאומית, והדגישו את המבדיל בינם לבין עמים אחרים ואת ייחודם הלאומי.
4. השפעת המודרניזציה: שינויים חברתיים כלכליים בעקבות המהפכה התעשייתית טכנולוגית (בחקלאות ובתעשייה), ההתפתחות במדע והגידול הדמוגרפי, העיור – המעבר מהכפרים לערים והתפתחות תיעוש בערים, הביאו לשינויים בתחומים שונים של חיי האדם. ברוב ארצות אירופה נוצרה מציאות חיים חדשה שהשפיעה על צמיחת התנועות הלאומיות. במעבר לעיר בחיפוש מקורות פרנסה אנשים נותקו מהמסגרות המסורתיות של משפחה, קהילה ומוסדות הדת. רובם הפכו לפועלים בתעשייה, וחיו בסביבה החדשה וזרה בתחושת ניתוק וניכור מנוצלים על ידי בעלי מפעלים קפיטליסטים. המפגש עם בני אדם שלא הכירו קודם, חשף בפניהם את השוני בינם לבין האחרים, הם חשו חוסר בטחון והייתה בהם כמיהה להשתייכות למסגרות חדשות שילכדו ביניהם, יעניקו להם זהות, שייכות וביטחון. את הצורך הזה מילאו התנועות הלאומיות: הן טיפחו את אותם מרכיבים שאנשים נזקקו להם - טיפחו זהות לאומית, חיזקו את הרגש הלאומי, ולמעשה יצרו מכנה משותף חדש ומאחד שסביבו אנשים יכלו להתארגן ולהתמודד עם המציאות החדשה, להרגיש שייך ובטוח בחברת קבוצת מי ששייכים ללאום ואף לגשר על פערים כלכליים וחברתיים - בקבוצת הלאום הם הרגישו שווים. התפתחות טכנולוגית בתחומי התחבורה והתקשורת (שהתפתחו בשל המהפכה התעשייתית), האיצו תהליכים שסייעו לתנועות הלאומיות להפיץ את הרעיונות הלאומיים המודרניים ולטפח את תרבות לאומית בקרב בני הלאום בשכבות אוכלוסייה רחבות ומפוזרות. לדוגמה: המהפכה התעשייתית הביאה לשינויים בתחבורה - להמצאת הרכבת והתפתחות רשת מסילות הברזל. היא גם הביאה לשינויים בתקשורת כמו המצאת הטלגרף, הדפוס והעיתונות, אמצעי תקשורת שבהם ניתן היה לקבל אינפורמציה חדשה, ולהפיץ אותה גם באמצעות תחבורה בדרך מהירה להמונים במקומות רחוקים.
מה היו השינויים שיצרה הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19?
א. חיזוק מסגרות השתייכות ויצירת מוקדי זהות חדשים לבני האדם.
ב. התגבשותן של מסגרות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות (התנועות הלאומיות( שטיפחו וחיזקו את סימני הלאומיות ונאבקו ליצירת מסגרת מדינית עצמאית לבני אותו לאום.
ג. שינויים במפה המדינית של אירופה.
דפוסי הגשמה של תנועה לאומית אחת באירופה במאה ה-19 - איטליה
המצב המדיני – פוליטי בראשית המאה ה-19: במהלך המאה ה-19 הייתה איטליה מחולקת לשלוש ממלכות, ארבע נסיכויות, רפובליקה זעירה ומדינת האפיפיור שמרכזה ברומא. חלקן עצמאיות וחלקן היו תלויות או נשלטות ע"י צרפת ואוסטריה (ששלטה בעיקר בצפון איטליה ובדרומה). רומא נשלטה ע"י האפיפיור. במצב הפוליטי הזה נשללה חירותם של רוב התושבים וזכויותיהם נשללו/הוגבלו. באיטליה לא התקיימה תודעה לאומית איטלקית והזהות הושתתה על זיקה מקומית וזיקה לדת הנוצרית-קתולית שמרכזה ברומא.
הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק ומטרתם: המטרות של הכוחות הפעילים במאבק הלאומי האיטלקי היו איחוד לאומי של כל חלקי איטליה למדינת לאום אחת עצמאית, משוחררת מהשלטון הזר - האוסטרי והצרפתי, ומשלטון הדת – שלטון האפיפיור. הבסיס למאבק הלאומי איטלקי נבע מערכים ועקרונות ליברליים. הכוחות הפעילים בראשית הדרך באו בעיקר מקרב משכילים ליברלים איטלקים כמו הוגה דעות ג'וזפה מאציני. בהמשך קמיל קבור ראש הממשלה של ממלכת פיימונטה-סרדיניה היה הכוח המרכזי שהוביל את איטליה לאיחוד. הלוחם ג'וזפה גריבלדי ששחרר את דרום איטליה.
הנהגה: 1) ג'וזפה מציני: מציני היה הוגה דעות, חבר בקרבונרי. בשנת 1831 הקים תנועה לאומית שנקראה "איטליה הצעירה", במטרה להקים מדינה איטלקית עצמאית. הוא ייחס חשיבות ללאומיות והתייחס אליה כאל דת. הוא קרא לאיטלקים להתאחד ולשחרר את ארצם משלטון זר, ולהקים מדינה איטלקית עצמאית ברוח הרעיונות הליברלים, של הגדרה עצמית ללאומים ושוויון לכלל האזרחים. הוא הצליח לטפח את הרגש הלאומי וליצור מודעות לעניין הלאומי. "איטליה הצעירה" הציבה תוכניות מדיניות מעשיות לאיחוד מדיני ומחויבות להעניק זכויות לאזרחי המדינה כמו זכות בחירה, עבודה וחינוך. 2) קמילו קבור: היה מדינאי, ראש ממשלת פימונטה-סרדיניה (מדינה בצפון מערב איטליה). הוא עמד בראש התנועה הלאומית שנקראה "התחייה". הוא רצה לאחד את איטליה ולהנהיג בה שלטון מלוכני. הוא הוביל את איטליה לאיחוד - יצא למלחמה נגד אוסטריה ששלטה על חלקים בצפון ובדרום וניצח אותה בעזרת צרפת. קבור השכיל ליצור ברית עם צרפת שהייתה חזקה ממנו וע"י כך ביטל את האיום מצד צרפת וגייסה אותה לעזרתו. קבור הביא את המדינות בצפון איטליה (למעט ונציה) , להשתחרר משלטון אוסטרי ולהתאחד עם פיימונטה-סרדיניה. 3) ג'וזפה גריבלדי: גריבלדי היה לוחם. הוא פעל בדרום איטליה כדי לשחרר את הדרום ואת סיציליה מהשפעה אוסטרית. הוא עמד בראש צבא איטלקי ויצא למסע מלחמתי של כיבוש. הוא כבש את דרום איטליה והתקדם לעבר רומא (אך לא כבש אותה). בסופו של דבר גם תושבי דרום איטליה הצטרפו לאיחוד עם ממלכת פיימונטה (איחוד של מדינות צפון איטליה ע"י קבור).
השלבים העיקריים באיחוד איטליה: שלב א – שלב ההיערכות - בשלב הראשון בתחילת המאה ה-19 הוקמו אגודות לאומיות איטלקיות מהפכניות-חשאיות שרצו להשתחרר מהשלטון הזר ושאפו לאחד את כל חלקי איטליה למדינת לאום אחת עצמאית. המהפכנים (חברי האגודות) שפחדו מהשלטון הזר (בעיקר מהאוסטריים), החלו להיפגש בשעות לילה במקומות מסתור. אחת האגודות הייתה הקרבונרי (שנקראו "הפחמיים"). האגודה כללה אנשי השכלה (סופרים, משוררים, מרצים וסטודנטים) מהמעמד הבינוני ששאפו לחולל מהפכה ברוח עקרונות המהפכה הצרפתית (חברה ליברלית וזכות להגדרה עצמית). חברי הקרבונרי רצו לסלק מצפון איטליה את הכובש הצרפתי ואחר כך גם את הכובש האוסטרי. "אגודת הקרבונרי" ביצעה מעשי טרור כנגד השלטון הזר ויזמה מרידות בנסיכויות איטליה כמו נאפולי (1820) ופיימונטה (1821). רבים מחברי האגודה נתפסו נאסרו וגורשו מאיטליה. אחד חברה היה ג'וזפה מציני, שבעקבות פעילותו נאלץ לגלות למשך שנים ארוכות מארצו. שלב ב – שלב ההרחבה - בשלב השני הוקמה התנועה הלאומית. בשנת 1831 חזר מציני לאיטליה והקים בה תנועה לאומית בשם "איטליה הצעירה". מציני ומשכילים אחרים הבינו שלצורך הצלחת המאבק הלאומי הם חייבים לגייס את ההמונים לצידם. המשכילים יתכננו את הדרכים להשגת המטרה והמוני העם יהיו הכוח המבצע להגשמת הרעיון הלאומי (איחוד המדינה). "איטליה הצעירה" שאפה לשחרר את איטליה מהשלטון הזר ולאחד את כל חלקי איטליה למדינת לאום אחת תחת שלטון אחד, ליברלי ודמוקרטי (חירות פוליטית). התנועה גייסה לשורותיה צעירים איטלקיים רבים שהושפעו מרעיונות הליברליזם ושאפו ליצור חברה ומדינה ליברליות בשטחי איטליה. מציני, שעמד בראשה, אמר "בלא אחדות אין אומה ראויה לשמה, מפני שבלא אחדות אין חוסן של ממש". לפי השקפתו רק אומה מאוחדת תהיה מספיק חזקה כדי להשתחרר משלטון זר ותוכל לממש את חירותה כמדינה עצמאית. הוא גם שאף שהמדינה האיטלקית שתקום תהיה מדינה ללא שלטון מלך, עם חוקה ליברלית שתבטיח חירות ושוויון לכל האזרחים. לקראת אמצע המאה ה-19 גברה התסיסה הלאומית באיטליה וכוחה וגודלה של תנועת "איטליה הצעירה" גברו. בכל רחבי נסיכויות איטליה החלו ההמונים לתמוך ברעיונות הלאומיים של התנועה: האיטלקים דרשו שחרור מעול הכיבוש הזר והקמת מדינה מאוחדת וליברלית באופייה.
שלב ג – שלב המאבק העממי - בשנת 1848 פרצו מרידות ברחבי איטליה כחלק מ"אביב העמים": "אביב העמים" הייתה התקוממות לאומית בכל רחבי אירופה ובין השאר גם באיטליה. המורדים באיטליה דרשו את סילוק השלטון האוסטרי ודרשו חופש לאומי. בצפון איטליה - במילאנו ובוונציה, היו התנגשויות בין התושבים לבין חיילים אוסטרים, ולזמן מה סולק הצבא האוסטרי מהן. גם בסיציליה שבדרום איטליה פרצה התקוממות. המהפכות הונהגו על-ידי ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי, שהשתלטו על רומא והכריזו עליה כעל רפובליקה. שליטים רבים נמלטים על-מנת לשמור על חייהם (השליטים האוסטרים של פרמה, מודנה וטוסקנה), ביניהם גם האפיפיור שעזב את רומא. חלק מן הנסיכויות והוכרזו כרפובליקות עצמאיות (ונציה, רומא). בנסיכויות אחרות נתנו השליטים לנתיניהם חוקות ליברליות (פיימונטה, נאפולי). מלך פיימונטה הכריז אף הוא מלחמה על אוסטריה. המורדים לא השכילו לשתף פעולה ביניהם, ובתוך חודשים אחדים דוכאו כל המרידות באיטליה והחוקות שהתקבלו בוטלו, למעט בפיימונטה. המאבק לאיחוד איטליה בשלב הזה הסתיים בכישלון, אך כישלון המרידות הללו הביא להתגברות התסיסה הלאומית באיטליה ולהגברת המאבק.
שלב ג - שלב המאבק מדיני-דיפלומטי צבאי - בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, ממלכת פיימונטה-סרדיניה התחילה להוביל את האיחוד: פיימונטה-סרדיניה (בצפון מערב איטליה) הייתה הממלכה היחידה שבה לא בוטלה החוקה שהתקבלה בתקופת ההתקוממות של "אביב העמים". היא הייתה ממלכה עצמאית, שבה עלה לשלטון המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השני, שהיה שותף לשאיפות איחוד ושחרור איטליה. הוא נעזר בראש ממשלתו קמיל קאבור כדי לאחד את איטליה. קבור היה מדינאי ליברלי ומפוכח, הוא עמד בראש התנועה הלאומית שנקראה "התחייה". כרה"מ בתחילה פעל לפיתוח כלכלי וצבאי של פיימונטה-סרדיניה, ולצמצום כוחה של הכנסייה. אך הוא הבין כי גם אם פיימונטה תהיה חזקה היא לא תוכל לאחד ולשחרר את איטליה בכוחות עצמה. לכן, הוא פנה לצרפת ועשה הסכם/כרת ברית עם נפוליאון ה-3, לפיה איטליה ויתרה על שטחים, ובתמורה צרפת יצאה עם פיימונטה למלחמה נגד אוסטריה. האוסטרים הובסו במלחמה וסולקו מרוב שטחי צפון איטליה (חוץ מוונציה). כך קבור הצליח לאחד את צפון איטליה תחת הנהגתה של ממלכתו. בשנת 1860 אושר האיחוד משאל עם, והמלך ויטוריו עמנואל הומלך על כל הממלכה המאוחדת. אך עדין לא כל שטחי איטליה אוחדו. באותה שנה (1860) פרץ מרד בדרום איטליה – בסיציליה. סיציליה נשלטה ע"י אוסטריה. ג'וזפה גריבלדי, לוחם חופש איטלקי ומפקד גדול, הגיע לאי בראש צבא של אלף מתנדבים כדי לסייע למתקוממים. הוא שחרר את הדרום ונע צפונה לכיוון רומא. קבור חשש שכיבוש רומא מדינת האפיפיור ע"י גריבלדי יביא להתערבות צרפת ויעכב את איחוד איטליה. לכן קבור ניסה למנוע מגריבלדי לכבוש את רומא והציב מולו את צבאו. גריבלדי, שניצב עתה מול צבא צרפת וצבאה של פיימונטה, החליט לוותר על כיבוש רומא, והסכים לערוך משאל עם בדרום איטליה על איחוד הדרום עם פיימונטה. בהתאם לתוצאות, אוחדו שטחי דרום איטליה עם ממלכת פיימונטה-סרדיניה. שלב ד – לאחר הקמת מדינה איטלקית עצמאית - לאחר איחודה של איטליה מ"למעלה" נוסדה בה מלוכה חוקתית. תושבי איטליה עדיין לא חשו את עצמם איטלקים, וזהויות מקומיות ואזוריות גברו על זהויות ממלכתיות. האזורים השונים נבדלו זה מזה בלשונם, מנהגיהם ואורח-חייהם של תושביהם. אחת הדרכים ליצירת אומה הייתה באמצעות בתי-ספר ממלכתיים. האיחוד באיטליה היה רק תחילתה של בניית האומה האיטלקית. בנוסף, איטליה שלאחר איחודה שאפה לבטא את הכוח הפוליטי החדש שבידיה כמדינה גדולה ומאוחדת, היא ביקשה לטפח את הרגשות הלאומיים של אזרחיה ובשל כך, יצאה למסע השתלטות על שטחים ועמים מחוץ לגבולותיה, באפריקה. איטליה כבשה ב-1911 את שטחי לוב כחלק ממסע כיבושיה. כן נמצאו תחת שלטונה סומליה ואריתריאה.
תוצאות המאבק: בשנת 1861 הוכרז המלך ויטוריו אימנואלה כמלך של איטליה המאוחדת "בחסד האל וברצון העם". בשלב הזה כבר הייתה רוב איטליה מאוחדת, פרט לעיר רומא, שבה עדיין החזיק האפיפיור בסיוע הצרפתים, ולמחוזות ונציה וטרייסטה, שנשארו בידי האוסטרים. בשנת 1866 סופחה גם ונציה לאיטליה, במסגרת הסכם ותבוסת אוסטריה במלחמה בינה לבין גרמניה. בשנת 1870 צורפה גם רומא לאיטליה במסגרת הסכם שנעשה בין צרפת לפרוסיה. רומא הפכה לבירת איטליה המאוחדת, והאפיפיור קבל רובע אחד בעיר, רובע שהפך למדינת הוותיקן. בהצטרפותן של ונציה ורומא הושלם תהליך איחוד איטליה.
גורמים מסייעים במאבק הלאומי איטלקי: 1. אגודות הלאומיות והנהגה: אגודות - הקרבונרי חיזקו את התודעה הלאומית באיטליה המפוצלת. הנהגה – השילוב בין שלושת המנהיגים - מציני, קבור וגריבלדי - שילוב בין הוגה דעות, מדינאי ולוחם היה לגורם מסייע באיחוד איטליה. שלושת המנהיגים השתמשו בכל האמצעים על מנת להגיע להישגים – דיפלומטיה והסכמים מדיניים או מלחמה ומאבקים אלימים. הם לא חששו להפר הסכמים או לספוג אבדות כבדות במלחמות, ידעו לתכנן את מדיניותם ולהתאים את פעולותיהם להתפתחויות המדיניות באירופה. גם התמיכה של המלך ויטוריו עמנואל בשחרור ואיחוד איטליה היה גורם מסייע. 2. בריתות: הברית/ההסכם עם צרפת ותמיכתה במאבק מול אוסטריה שהביאו לניצחון מול אוסטריה ובסופו של דבר לאיחוד מדינות הצפון. גם התמיכה של האיטלקים בפרוסיה שנלחמה נגד אוסטריה ואח"כ נגד צרפת שהביאו לאיחוד של ונציה ורומא עם שאר חלקי איטליה שאוחדו.
גורמים מעכבים במאבק הלאומי איטלקי: 1. הפיצול המדיני–פוליטי והתרבותי: בראשית המאה ה- 19 הייתה איטליה מחולקת לממלכות ונסיכויות, חלקן עצמאיות וחלקן נשלטו ע"י צרפת ואוסטריה (ששלטה בעיקר בצפון איטליה ובדרומה), ורומא נשלטה ע"י האפיפיור ונתמכה בצרפת. איטליה הייתה מפוצלת גם מבחינה תרבותית. רוב תושבי איטליה לא חשו את עצמם איטלקים, בגלל שנים רבות של פיצול מדיני והבדלי תרבויות בין מקום למקום. השפה לא הייתה משותפת: ב–1860 הייתה האיטלקית שפתם הראשית של 2% בלבד מתושבי איטליה, השאר דיברו ניבים מקומיים שונים מאוד אלה מאלה. לכן אחד הצעדים בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 ליצירת אומה איטלקית היה פתיחת בתי ספר שבהם לימדו איטלקית. 2. פיצול בין המהפכנים: היו הבדלים גדולים במטרות בין המנהיגים. כך למשל נמנעה מלחמת אחים בין קבור לגריבלדי: כשגריבלדי שחרר את הדרום והתקדם לכיוון רומא, קבור חשש שכיבוש רומא יביא להתערבות צרפת, לאיבוד ההצלחות שהושגו עד עתה ויעכב את איחוד איטליה. לכן קבור הציב מול גריבלדי את צבאו ודרש ממנו לעצור. גריבלדי שניצב עתה מול צבאה של פיימונטה חשש ממלחמת אחים והוא גם חשש ממלחמה עם הצרפתים. הוא החליט לוותר על כיבוש רומא, והסכים לערוך משאל עם בדרום איטליה על איחוד הדרום עם פיימונטה. בהתאם לתוצאות, אוחדו שטחי דרום איטליה עם ממלכת פיימונטה-סרדיניה ורומא נותרה מחוץ לאיחוד עד 1870. 3. המעצמות הזרות: המעצמות הזרות צרפת ואוסטריה התנגדו לרעיון של איחוד איטליה כי לא רצו לוותר על שליטתן באיטליה. הן גם חששו כי הצלחתו של מאבק לאיחוד איטליה ישמש דוגמה לעמים אחרים שנמצאים תחת שליטתם ושואפים להשיג ריבונות בארצם.
התנועה הלאומית היהודית המודרנית ומאפייניה העיקריים
הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית
תהליכים פנימיים בחברה היהודית השפיעו על ההתעוררות הלאומית:
1. ירידה בכוחה של הדת וחילון בחברה היהודית: רעיונות ההשכלה היהודית גרמו במאה ה-19 להתרחקות יהודים מהדת ולחילוניות שהדגישה אקטיביות ויציאה מפסיביות, את יכולתו של האדם להשפיע על גורלו לא רק במישור האישי ובמישור הלאומי. זו היה שינוי מחשבתי בחברה היהודית - לא מחכים למשיח ולנס כדי לשוב מהגלות לארץ ישראל אלא צריך לפעול לשם כך. ההתרחקות מהדת יצרה גם התרופפות בקשר של היהודי לקהילה היהודית – הדת כבר לא הייתה הגורם המלכד בין יהודים, והקהילה לא הייתה יותר גורם שנתן תחושת בטחון. ההתרחקות מהדת ומהקהילה יצרו צורך בגורם אחר שילכד וייתן תחושה של זהות ושייכות. את הצורך הזה מילאה הלאומיות. מאפייניה התרבותיים של הלאומיות האתנית כמו ההיסטוריה היהודית, השפה העברית, מסורות ומנהגים יהודיים משותפים החליפו את הדת כגורם מלכד ונתנו לפרט זהות יהודית ותחושה של בטחון. להתעוררות הלאומית היהודית התרבותית הזאת תרמה תנועת "חוכמת ישראל" - תנועת משכילים יהודים שהחלה במאה ה-19 לחקור את ההיסטוריה של עם ישראל, המקרא, הספרות והלשון העברית. העברית הפכה משפת קודש לשפת יצירה ותקשורת בין יהודים. מעל דפי העיתונות העברית דנו בשאלות לאומיות, הפיצו וחיזקו את הרעיון הלאומי יהודי. ההתעוררות הלאומית היהודית הציונית שאפה להקים מדינה ליהודים דווקא בא"י בגלל שהזיקה (הקשר) של יהודים בגלות לארץ ישראל נשמרה לאורך כל שנות הגלות למרות הפיזור של היהודים בארצות שונות. היהודים תפסו את הגלות כמשהו זמני שבסופה תבוא גאולה. הם המשיכו לחשוב ולהתגעגע לציון – א"י בתפילה, בהלכות, בספרות, בשירה והיו ניסיונות של יחידים וקבוצות לעלות לארץ ישראל. הזיקה לארץ ישראל חיזקה את ההתעוררות הלאומית היהודית ואת השאיפה להקים את מדינת היהודים בארץ שהרגישו אליה קשר וראו בה ארץ האבות – בא"י.
גם תהליכים חיצונים השפיעו על התעוררות הלאומיות היהודית:
1. התחזקות הלאומיות המודרנית בקרב עמי אירופה: היהודים היו ערים למתרחש בחברה הסובבת אותם, במיוחד בקרב היהודים שהשתלבו בחברה הכללית. הם החלו לקלוט רעיונות חדשים שהועלו בה, ובניהם את הרעיון הלאומי – להגדיר את עצמם כקבוצת לאום/אומה ולדרוש דרישות פוליטיות לאומיות. בנוסף לזה, הם חיו בתוך עמים באירופה שנאבקו על מימוש זכותם הלאומית (חלק מהיהודים לקחו חלק פעיל המאבקים לאומיים של עמים שבתוכם חיו) ולקחו מהם דוגמה. היהודים הבינו כי יש להם זכות להגדיר את עצמם כלאום, הם הבינו שהם לאום נפרד (כבר בעקבות המהפכה הצרפתית הם הוגדרו כלאום נפרד), ומחובתם לדרוש ולהיאבק על זכותם להקים מדינה ליהודים, כמו שנאבקו עמים באירופה - יוונים, פולנים, איטלקים, גרמנים, שחלקם גם הצליחו במאבק הלאומי להקים מדינת לאום עצמאית. המאבקים הלאומיים באירופה נתנו להם דוגמה וחיזוק להיאבק על זכויותיהם הלאומיות. בנוסף לזה במדינות הלאום החדשות שקמו באירופה התחזקה הלאומיות שהבליטה את זרותם הלאומית של היהודים – היהודים לא חלק מהעבר מהמסורת הלאומית של העם שבתוכו הם חיו. על הרקע הזה החיו מסורות אנטישמיות ודחו את ניסיונות היהודים להשתלב כאזרחים.
2. האמנסיפציה והאכזבה ממנה: האמנציפציה הייתה ביטול חוקי (מטעם המדינה) של הגבלות שחלו על היהודים ושוויון זכויות שקבלו יהודים במרכז ומערב אירופה במאה ה-19. האמנציפציה הביאה להשתלבותם של יהודים באופן חוקי כאזרחים שווי זכויות במדינה בכל תחומי החיים. ההשתלבות הביאה לשינויים מרחיקי לכת בחיי היהודים ולמגע רב עם הסביבה בתחום הכלכלי, הפוליטי והחברתי. יהודים הגיעו למשרות חשובות בפוליטיקה ובצבא, למעמד כלכלי בחברות גדולות, יהודים למדו רפואה, עריכת דין והשתלבו במקצועות חופשיים. למרות ההתקדמות בחברה חשו רבים מהיהודים שבגלל היותם יהודים הם מופלים לרעה, ששנאה וקנאה מלווים את צעדיהם. יחס זה של האוכלוסייה הסובבת הביאה רבים לשאלות של זהות ומכאן לרעיון הלאומיות היהודית.
3. התגברות האנטישמיות המודרנית במרכז ומערב אירופה והאנטישמיות המסורתית במזרח אירופה: האנטישמיות היא תופעה של דחייה ועוינות כלפי יהודים. התגברותה הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהביאו לצמיחת הלאומיות היהודית, כפתרון לאנטישמיות. במאה ה-19 התפתחה "האנטישמיות המודרנית" במרכז ומערב אירופה, מגורמים שונים והמרכזי שבהם היה ההצלחה שהייתה ליהודים בחברה הכללית בלטה וגרמה לקנאה ורוגז, ולתפיסת היהודים כאיום. היהודים נדמו בעיני החברה הכללית כקפיטליסטים שמנצלים את הפועלים ומנסים להשתלט על הכלכלה במדינה, או כסוציאליסטים מהפכנים שמנסים להשתלט על השלטון. אנטישמים ביססו את האנטישמיות על תיאוריות מדעיות (לכאורה) כמו "תורת הגזע", וטענו שהיהודים הם בני גזע נפרד, נחות, הרסני, שלילי ומזיק לגזעים העליונים ולהתקדמות האנושית ולכן הם אסון לחברה. היהודים הואשמו בכל הבעיות שהיו בחברה ובמדינה. החברה הכללית לא הייתה בשלה להפנים את האמנציפציה החוקית שהיהודים קבלו. האנטישמיות התעצמה גם על רקע התחזקות הלאומיות האתנית. ליהודים לא היה מכנה משותף לאומי (עבר, שפה ותרבות) עם בני הלאום במדינות בהם חיו ולכן הוגדרו כבני לאום נפרד ונדחו בטענה שהם לא יכולים להיות נאמנים למדינה בה הם חיו. דוגמאות/ביטויים לאנטישמיות במרכז ומערב אירופה (בצרפת, בגרמניה, באוסטרו-הונגריה): קמו מפלגות, תנועות, אגודות וארגונים אנטישמים, שהאשימו את היהודים במשברים שפוקדים את החברה והמדינה, והיהודי הוצג כדמות נלעגת ומעוותת בספרות, בעיתונות, במוזיקה, במחקר, במדע. דוגמה בולטת לשבריריות של האמנציפציה ולאנטישמיות היה "משפט דרייפוס" בצרפת, בו יהודי שהיה קצין בצבא הצרפתי הואשם בריגול לטובת גרמניה בגלל היותו יהודי. במזרח אירופה היו גילויים של אנטישמיות מסורתית (כמו בימי הביניים). דוגמאות לאנטישמיות במזרח אירופה: 1884-1881 - ה"סופות בנגב" – היו פוגרומים בהם המון מוסת שקבל עידוד מהשלטון הרוסי פגע ברכוש וביהודים בדרום רוסיה. בנוסף היו עלילות דם בהם האשימו יהודים ברצח ילדים נוצרים לצורך שימוש בדמם לפולחן דתי. השלטון הרוסי גם חוקק חוקים אנטישמיים כדי "להגן על התושבים מפני הניצול היהודי", פרסם "תקנות זמניות" שהגבילו את היהודים ב"תחום המושב", בימי עבודה ותעסוקה, ואת מספר היהודים שהתקבלו לאוניברסיטאות ("נומרוס קלאוזוס"). הפרעות בקישינב 1903 הביאו להרגשה שהקהילה בסכנת קיום.
בעקבות התגברות האנטישמיות החלו יהודים להתלבט מה לעשות - "יהודים לאן"? אחד מהפתרונות לאנטישמיות היה התעוררות לאומית יהודית – יהודים הקימו אגודות ותנועות לאומיות יהודיות שחיזקו את הזהות הלאומית היהודית ודרשו דרישות פוליטיות לממש את זכותם הלאומית כבני לאום נפרד. אחת מהתנועות הלאומיות הייתה התנועה הציונית ששאפה לרכז את כל היהודים במדינה נפרדת משלהם בא"י.
פועלו של בנימין זאב הרצל לבנייתה התנועה הציונית ולארגונה
הפתרון המדיני לבעיית היהודים הועלה עוד לפני שנות ה- 90 של המאה ה-19 (בתנועת חיבת ציון), ולמרות זאת הרצל זכה לכינוי חוזה המדינה.
בתחילה הרצל האמין שהבעיה היהודית (האנטישמיות) תפתר ע"י התבוללות, ואף הגה תוכנית שבה להמרת דת המונית של יהודים לנצרות, אך על רקע גילויי האנטישמיות שנחשף אליהם שינה את השקפתו והגיע למסקנה שבעיית העם היהודי היא בעיה לאומית ופתרונה חייב להיות לאומי מדיני. כעיתונאי הוא סיקר את משפט דרייפוס (1894), שהתרחשה בצרפת (דרייפוס היה יהודי - קצין בצבא הצרפתי שהואשם בריגול לטובת גרמניה). בעקבות גילויי אנטישמיות שהתלוו למשפט, הרצל היה משוכנע שהאמנציפציה והשתלבות לא רק שאינם יכולים להיות פתרון אלא הם בין הגורמים לאנטישמיות, ולכן היהודים חייבים לצאת מבין עמי אירופה ולהתרכז במדינה משלהם. משנת 1895 אחרי משפט דרייפוס, הוא הקדיש את כל זמנו לשאלה היהודית ופתרונה.
פועלו, תרומתו והישגיו של הרצל: כתבים: "מדינת היהודים", "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה), "העולם" (די וולט) ; גיוס תמיכה ברעיון הציוני ; כינוס הקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897) והקמת מסגרות ארגוניות למימוש מטרות התנועה ; פעילות דיפלומטית (ניסיונות לקדם את קבלת הצ'ארטר, ויכוח אוגנדה)
כתבים: הרצל כתב שני ספרים בהם הציג את עיקרי השקפת עולמו הציונית על מדינת היהודים: "מדינת היהודים" (על שם החזון שלו) ו"אלטנוילנד" (שפורסם בשנת 1902).
הספר "מדינת היהודים": (שמו של הספר שכתב - ע"ש הפתרון המדיני-לאומי שהציג לבעיה היהודית והדרך המדינית). הספר "מדינת היהודים", שיצא לאור בגרמנית (פורסם בשנת 1896), נדפס תחילה ב- 3,000 עותקים, אך תוך כמה חודשים הפך לרב מכר ותורגם לרוסית, אנגלית, עברית ויידיש ומאוחר יותר גם לשפות נוספות כמו צרפתית, רומנית, בולגרית. בספר "מדינת היהודים" הרצל הגדיר את הבעיה של היהודים, את הפתרון, הדרך להשגתו והחזון לגבי המדינה היהודית שתקום. המסר שלו היה "אם תרצו - אין זו אגדה". כלומר הרעיון הציוני הוא בר ביצוע ותלוי ברצון היהודים ולא באחרים.
הגדרתו של הרצל לבעיה היהודית ופתרונה כפי שהציג בספר "מדינת היהודים": בעיית היהודים היא בעיה לאומית מדינית: היהודים הם עם (או אומה) שאין לו מדינה - הם מפוזרים בין העמים בכל העולם. בכל מדינה שהם יושבים בה הם נתפסים כזרים, גם בארצות נאורות ביותר. בארצות שיש בהן התעוררות לאומית, הזרות הלאומית שלהם בולטת יותר וזו גורמת לאנטישמיות בכל מקום בו חיים היהודים. אמנציפציה, התבוללות והגירה לא פתרו את בעיית היהודים אלא הפכו להיות גורמים לאנטישמיות קיצונית. כלומר כל פתרון לבעיית היהודים בתוך הארצות שבהם היהודים חיים, נכשל וייכשל. האנטישמיות לא תפסק, היא תמשיך ללוות את היהודים בכל מקום שבו הם יחיו בין העמים. כדי לפתור את הבעיה צריך להוציא את היהודים מתוך העמים, ולהפוך אותם "לעם נורמאלי" – עם שיש לו מעמד לאומי ומדינת לאום שווה ככל העמים האחרים.
הפתרון לבעיה היהודית: ציונות מדינית - "מדינת היהודים" שתושג בדרך מדינית:
פתרון לאומי-מדיני: הבעיה של היהודים היא בעיה לאומית – הם עם שאין לו מדינה. לכן הפתרון אך ורק פתרון לאומי-מדיני. כלומר צריך להוציא את היהודים מבין הגויים ולהקים להם מדינת לאום בטריטוריה כלשהי. זוהי זכות של כל עם/לאום. במדינת היהודים הם יוכלו לחיות בביטחון, בגאווה ובחירות לאומית כמו כל עם אחר. פתרון גלוי ומוסכם על המעצמות: כדי להקים את מדינת היהודים, צריך קודם כל לפעול בדרך מדינית-דיפלומטית, לדבר עם מנהיגי המעצמות בעולם ולקבל מהם צ'רטר - היתר או אישור משפטי (חוקי), על הכרה והסכמה גלויה ופומבית של העמים להקמת מדינת היהודים. גיוס העמים לפתרון הבעיה כי זהו אינטרס משותף לעמים וליהודים: האנטישמיות היא לא רק בעיה של היהודים אלא בעיה בינלאומית של כל העמים בתוכם יש יהודים. מדוע? מפני שבכל המדינות בהם חיים יהודים יש אנטישמיות, ובמקום שיש אנטישמיות יש מתח וחיכוכים בין היהודים לבין החברה הגויית. המדינה צריכה להתמודד עם המצב שיוצרת האנטישמיות ולכן למדינות יש אינטרס לפתור את הבעיה ולכן צריך לגייס את עמי אירופה להיות שותפים לפתרון. הטריטוריה שבה תקום המדינה היהודית בכל מקום שיהיה מוסכם על המעצמות: אפשר בא"י המולדת ההיסטורית, ואולי עדיף בארגנטינה ששטחה גדול ויש בה מעט אנשים, היא עשירה במשאבים ויש בה מזג אוויר טוב, יש שם תשתית להתיישבות יהודית במושבות שהברון היהודי הירש הקים. רק מאוחר יותר הרצל השתכנע, בהשפעת הציונים מרוסיה, שמדינת היהודים תקום בא"י. הגירת היהודים למדינת היהודים: הגירה רק לאחר קבלת הצ'רטר. המטרה הסופית היא שכל היהודים מהעולם יהגרו למדינת היהודים שתקום. בתחילה יהגרו חלק מהיהודים, שיגיעו למקום החדש ויארגנו אותו - ייבנו תשתיות, יסללו כבישים ומסילות ברזל, יבנו גשרים ובתים... ורק אח"כ יגיעו המוני היהודים למדינת היהודים שתקום.
הדרך להקמת מדינת היהודים על פי השקפתו של הרצל בספר מדינת היהודים: על ידי הקמת שני ארגונים: "אגודת היהודים" ו"חברת היהודים": "אגודת היהודים" תהיה גוף מדיני - אחראית לצד הפוליטי מדיני של מימוש הקמת המדינה, ניהול משא ומתן מדיני עם המעצמות להשגת צ'רטר, ותשמש כממשלה זמנית שתנהל את המדינה שתקום. "חברת היהודים" תהיה ארגון כלכלי, כמו בנק, ארגון שיגייס כסף לפעילות ציונית, ויסייע ליהודים להתארגן להגירה מארצות מושבן למקום החדש, לקנות אדמות ונכסים ולבנות תשתיות בהתיישבות החדשה.
תגובות היהודים ל"מדינת היהודים" להשקפתו של הרצל: המתנגדים: רוב יהודי מערב אירופה – המשכילים והחרדים, דחו את "מדינת היהודים" של הרצל. גם מנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה הגיבו באופן שלילי לתכניתו של הרצל. היו שטענו שהרעיון שלו מרחיק לכת, בלתי מעשי, וחסר סיכוי. היו שראו בו "משיח שקר" וטענו שהתוכנית שלו מבטאת שיגעון, שיצא מדעתו, לעגו לו. והיו שטענו שהוא עלול להביא פורענות על היהודים. התומכים: ראו בו "מלך היהודים". רבים מ"חובבי ציון" וצעירים וסטודנטים יהודים מאוסטריה ומדינות אחרות קיבלו בהתלהבות את "מדינת היהודים" ואת קריאתו של הרצל "עם אנחנו – עם אחד".
"אלטנוילנד": רומן אוטופי שהתפרסם בשנת 1902, בו תיאר הרצל את חזונו בנוגע למדינת היהודים.
"די וולט" ("העולם"): המטרה: ליצור לתנועה הציונית כלי תקשורת משלה. "העולם" שימש כזרוע מבצעת בתחום התרבות, העברת מידע על פעולותיה ועמדותיה של התנועה הציונית לכל חברי ההסתדרות הציונית. הרצל ערך את העיתון וכתב את רוב מאמריו. באמצעות העיתון הפיץ הרצל את רעיונותיו וקידם את פעולות ההסברה לקראת הקונגרס הציוני הראשון ושל ההסתדרות הציונית אחריו.
הקונגרס הציוני הראשון ותכנית באזל: תוכנית באזל היא התוכנית שגיבשה התנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון (1897) שהתקיים בעיר באזל שבשוויץ.
הרקע/הסיבות/הגורמים לכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון: כישלון המגעים עם עשירי היהודים ועם מדינאים ואנשים חשובים שיש להם השפעה, הוביל את הרצל לחשוב על רעיון נוסף כדי להקים את מדינת היהודים. רעיון הקונגרס הציוני - התכנסות של +
נציגי היהודים מכל העולם.
מטרות הקונגרס הציוני הראשון: להקים תנועה לאומית יהודית אחת גדולה שמאחדת בין כל היהודים בעולם, ובראשה תהיה מנהיגות מוסכמת שנבחרת באופן דמוקרטי ותפעל בדרך דמוקרטית. הדרך הדמוקרטית תעניק את הסמכות והתמיכה מהעם היהודי להנהגה הציונית לייצג אותו מבחינה מדינית ולפעול בשמו באופן גלוי בקרב אומות העולם ובעולם היהודי. בקונגרס הציוני התנועה תגבש תוכנית אחת עם מטרות ודרכים להשגתן, ותקים מוסדות וארגונים שיפעלו למימוש התוכנית והשגת המטרות של התנועה. הקונגרס יסייע לעורר את העולם הכללי לבעיה היהודית, להציג את בעיית העם היהודי כבעיה בינלאומית, להביא את המעצמות למודעות שזו גם בעייתם ויש להם אפשרות וחובה לעזור ליהודים להקים מדינה.
הזמנות לקונגרס הציוני הראשון נשלחו ליהודים מארצות שונות מכל העולם. הקונגרס תוכנן בקפידה ע"י הרצל. לקונגרס הוזמנו גם עיתונאים מהעיתונות היהודית והעיתונות הכללית, כי הוא בא מעולם התקשורת והכיר בחשיבותה ותרומתה כדי להגיע להמונים, וגם כדי לתת לקונגרס אופי של כינוס בינלאומי שדן באופן גלוי ופומבי, בבעיה מדינית בינלאומית ולא בעיה יהודית פנימית.
במסגרת הקונגרס נקבעה בהצבעת רוב מצעה של התנועה הציונית: "תכנית באזל".
מטרת העל של התנועה הציונית לפי תוכנית באזל: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח לפי משפט הכלל". מניסוח מטרת העל אנחנו לומדים מספר דברים: המטרה של התנועה הציונית, היא להקים בית מולדת – בית לאומי - מדינה ליהודים בארץ ישראל, מדינה שתזכה להכרה והסכמה בינלאומית גלויה של מדינות העולם. השגת אישור בינלאומי כחלק ממטרת העל מלמדת על הציונות המדינית של הרצל. כלומר, זהו תנאי חשוב ומרכזי שאין לוותר עליו ולכן הוא מנוסח במטרת העל. יש לשים לב כי במטרת העל כתוב "בית מולדת" ולא כתוב במפורש מדינה. כנראה עם כל הפומביות זה היה ניסיון לנהוג בזהירות כדי להקל על המשא ומתן המדיני בקבלת צ'רטר, במיוחד לא להרתיע את העותומנים ששלטו בארץ ישראל להסכים לצ'ארטר. במטרת העל נקבע שהטריטוריה להקמת מדינת היהודים תהיה "ארץ ישראל", ולא ארץ אחרת. מכאן אנחנו לומדים שהרצל התקרב ליהודים כמו חובבי ציון ויהודים ציונים דתיים, שמבחינתם רק ארץ ישראל היא המולדת. לכן ארץ ישראל הוגדרה כיעד למדינת היהודים כחלק ממטרת העל.
הדרכים/האמצעים/מטרות מעשיות להשגת מטרת העל לפי תוכנית באזל: א. "פיתוח תכליתי של ארץ ישראל על ידי יישובה ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלוח יד". זוהי ציונות מעשית, שמטרתה לפתח את ארץ ישראל באמצעות עלייה והתיישבות חקלאית ועירונית בארץ ישראל. הציונות המעשית מבטאת את דרכם של חובבי ציון. הרצל רצה לקרב אותם אליו ולכן למרות הביקורת שלו על הציונות המעשית, הדרך המעשית מנוסחת כחלק מתוכנית באזל. ב. "ארגון היהדות כולה וליכודה על ידי מפעלים יעילים, מקומיים וכלכליים, על פי חוקי כל ארץ וארץ". זוהי צינות מדינית שדוגלת בארגון היהודים לפעולה בתנועה לאומית ציונית אחת, באמצעות מוסדות/ארגונים פוליטיים וכלכליים של התנועה שיפעלו באופן דמוקרטי, חוקי וגלוי, בהתאם לחוקי הארץ בכל ארץ בה חיים יהודים. ג. "הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית היהודית". זוהי ציונות רוחנית שדוגלת בהפצת הרעיון הציוני וחיזוק הזהות הציונית והרגש הלאומי ציוני בקרב יהודים בעולם. באמצעות חינוך ותרבות יהודית ציונית. זהו ניסוח שמנסה ליצור אחדות בין היהודים ולמנוע ויכוח בין דתיים לחילוניים בתנועה הציונית על האופי התרבותי/דתי של מדינת היהודים. ניסוח כזה מאפשר ליהודים מכל הקשת – חילוניים ודתיים להצטרף לתנועה הציונית. ד. "פעולות דיפלומטית הכנה כדי להשיג את הסכמת הממשלות שיש צורך בהן למען הגיע אל מטרת הציונות". זוהי ציונות מדינית שדוגלת בניהול מו"מ כדי להשיג צ'רטר מהמעצמות. צריך לפעול בדרך דיפלומטית לזכות בהכרתם בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה, ואת הסכמתם ועזרתם לפעול להקמת מדינה.
חשיבות הקונגרס/ ההשלכות: 1) בקונגרס הציוני הראשון הוחלט על תוכנית באזל, מצע המשותף לכל הזרמים הקיימים בציונות שהתקבל בהחלטת רוב ומאחד ומגבש את כל חברי התנועה הציונית סביב אותם מטרות משותפות. המצע קבע בפעם הראשונה (מאז תקופת הגלות) במפורש על שאיפתו של העם היהודי לעצמאות מדינית במדינה משלו. 2) הקונגרס ליכד את היהודים בעולם, סביב הרעיון הציוני. בקונגרס נפגשו לראשונה נציגים ציונים ממזרח וממערב (197 נציגים יהודים מ- 12 מדינות). יהודים מזרמים שונים שקיבלו החלטות במשותף בנוגע להמשך דרכה של התנועה הציונית. 3) הקונגרס יצר תקדים להיותה של התנועה הציונית תנועה דמוקרטית - נציגי הקונגרס (גם נשים) נבחרו על ידי הקהילות היהודיות בארצות השונות ובקונגרס עצמו (וגם בקונגרסים הבאים) ההחלטות התקבלו בהתאם להכרעות הרוב תוך מתן זכות ביטוי לזרמים השונים. 4) זו הייתה פריצה לדעת הקהל בעולם – מאות עיתונים מכל רחבי העולם דווחו על הקונגרס ונתנו סקירה תקשורתית נרחבת שהשפיעה על דעת הקהל בעולם. כך גם התפשט הרעיון הציוני בתפוצות וזה תרם להכרה בינלאומית ברעיון הציוני. 5) בקונגרס נוסדה התנועה הציונית, "ההסתדרות הציונית". נוצרו מוסדות וארגונים להגשמת "תוכנית באזל" ונבחרה הנהגה. וכך סייעו להפיכת התנועה הציונית לתנועה גלויה. ההסתדרות הציונית הפכה לנציגות הפוליטית הראשונה של העם היהודי מאז יצא לגלות.
המוסדות/המסגרות הארגוניות/המבנה הארגוני של התנועה הציונית - בקונגרס הציוני הראשון ובקונגרסים הבאים אחריו הקימה התנועה הציונית מספר מוסדות ארגוניים למימוש מטרותיה, בהתאם למה שנקבע בתוכנית באזל. לתנועה הציונית היו מוסדות של מדינה כשלמעשה לא הייתה מדינה. כל הגופים הפוליטיים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, דבר שמלמד על אופייה הדמוקרטי מודרני של התנועה הציונית. בנוסף התנועה הציונית הקימה גופים כלכליים לאומיים בארץ ישראל ובגולה, כדי לממש את תוכנית באזל - להוציא לפועל את החלטותיה של התנועה ולממן את פעולותיה. המוסדות הפוליטיים של התנועה הציונית: 1. "ההסתדרות הציונית העולמית" הוקמה בקונגרס הציוני הראשון. זוהי המסגרת המדינית של כל האגודות הציוניות בעולם, והיא למעשה יוצרת את גוף הבוחרים למוסדות השונים של התנועה. ההסתדרות הציונית הייתה פתוחה לכל יהודי שמזדהה עם הציונות. כל מי שרצה להיות חבר בהסתדרות הציונית, שילם את "מס השקל הציוני". זה היה מס שנתי שהקנה ליהודים את הזכות להיות חבר בתנועה הציונית ולהיות חלק מ"גוף הבוחרים", שבוחר את הנציגים לקונגרס הציוני ויכול גם להציג את מועמדותו להיבחר. 2. הקונגרס הציוני היה המוסד העליון – המוסד המחוקק של התנועה הציונית כמו פרלמנט של "מדינה". לקונגרס נבחרו נציגים ציוניים מכל העולם. הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות ע"י כל "שוקלי השקל" (החברים בהסתדרות הציונית העולמית). חברי הקונגרס התכנסו באופן קבוע. בתחילה מדי שנה ואח"כ כל שנתיים. הם קבעו את מדיניות התנועה, החוקים על פיהם יש לפעול, וקבלו החלטות בעניינים שונים גם בנוגע לתקציב. הם גם בחרו מתוכם את החברים למוסדות הפעילים הביצועיים של התנועה כמו הוועד הפועל המורחב/הגדול. 3. הוועד הפועל הציוני המורחב: היה מוסד כמו "ממשלה". חברי הוועד נבחרו בבחירות דמוקרטיות מתוך חברי הקונגרס, מספר חבריו היה 25-20. הוועד המורחב/הגדול היה אחראי לקבל החלטות בין הקונגרסים - בזמנים שהקונגרס לא התכנס, ולדאוג שההחלטות של הקונגרס יבוצעו. 4. הוועד הפועל הציוני המצומצם: היה כמו קבינט. זה היה מרכז ההנהלה הציונית, גוף הביצוע שישבו בו כ- 7 חברים שגם הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות, על ידי הועד הפועל הציוני המורחב. הוועד היה אחראי על הביצוע השוטף של ההחלטות שהתקבלו בקונגרס ו/או בוועד המורחב. בראש הוועד המצומצם היה נשיא ההסתדרות הציונית (הראשון היה הרצל). הנשיא נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י חברי הקונגרס. הוא ניהל את סדר היום של הקונגרס והנהיג את ההסתדרות הציונית, וייצג אותה כמנהיג היהודים בעולם אל מול מנהיגי מעצמות ומדינות, כמו שנשיא/ראש ממשלה מיציגים מדינה.
המוסדות הכלכליים של התנועה הציונית: בקונגרסים הבאים החליטו להקים מוסדות כלכליים וביצועיים. הם נוסדו להשגת מימון לתנועה הציונית, וכדי לממש את היעדים וההחלטות שהתקבלו בקונגרס ובוועדים המורחב והמצומצם. חלקם פעלו מחוץ לארץ ישראל וחלקם בארץ ישראל. דוגמאות לארגונים כלכליים: אוצר התיישבות היהודים - בנק לאומי ציוני שהוקם בבריטניה, בשנת 1899, במטרה לאסוף כסף (כמו באמצעות מכירת מניות ליהודים בעולם) כדי לממן את הפעילות הציונית. מאוחר יותר בשנת 1903 הקימו בארץ ישראל ביפו חברת בת - בנק שנקרא חברת אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), עבור בני היישוב היהודי בארץ. קק"ל – קרן קיימת לישראל הוקמה בשנת 1901, לאיסוף תרומות בשביל לרכוש אדמות בא"י, ולהקים עליהם יישובים. מאוחר יותר בשנת 1907 הוקם המשרד הארצישראלי ביפו, בראשו עמד ארתור רופין. מטרתו של המשרד הארצישראלי היה לחזק את מפעל ההתיישבות בארץ ישראל כמו למשל להכשיר את הקרקעות להתיישבות, לתת הדרכה חקלאית למתיישבים וכו'.
פעילות מדינית/דיפלומטית להשגת צ'רטר: הרצל הקדיש מאמצים רבים להשגת הצ'רטר מהמעצמות ולשם כך החל בפעילות דיפלומטית שכללה מפגשים עם נציגי ממשלות אירופה (ראו טבלה).
מדוע חשב הרצל שצ'רטר הוא אמצעי המתאים ביותר להקמת מדינה יהודית? 1) הרצל האמין שמדינה יהודית לא תוכל לקום ללא תמיכה ועזרה של המעצמות. 2) הרצל העדיף דיפלומטיה גלויה במקום "הסתננות גנבים". דיפלומטיה גלויה תיצור תנאים מדיניים וחוקיים להקמת היישוב היהודי בארץ. 3) הרצל האמין שרק צ'רטר יאפשר עלייה המונית של היהודים.
פולמוס אוגנדה - הרקע לפולמוס אוגנדה: הרצל ביקר ברוסיה לאחר פוגרום קישינב בשנת 1904 (50 יהודים נרצחו מאות נפצעו ורכוש רב הושמד. הממשל הרוסי רצה הזמין את הרצל לרוסיה כדי "לרכך" את השפעת הפוגרום). על רקע מצבם הקשה של יהודי רוסיה החליט הרצל להעלות בקונגרס השישי את ההצעה הבריטית של שר המושבות הבריטי צ'מברלין - לתת ליהודים חבל ארץ שהיה תחת שליטתה של בריטניה, באוגנדה שבאפריקה. הרצל נטה לקבל את הרעיון משתי סיבות עיקריות: 1) 1. כשלון הדיפלומטיה - כשלון המו"מ הדיפלומטי עם המעצמות, ומצד שני, הצעת להקים מושבה יהודית אוטונומית תחת חסות בריטית, יכולה להיות פתרון לפחות זמני. במיוחד לאור הסיבה הבאה. 2. הפוגרום בקישינב – ב- 1903 החלה סדרת פוגרומים ברוסיה שהיו קשים מבעבר. מצוקתם של יהודי רוסיה החריפה, הרצל ראה באוגנדה פתרון זמני, מקלט חירום ליהודי רוסיה.
נימוקי התומכים/ המצדדים בהצעה: צירים מאוסטריה, גרמניה ואנגליה – 1) זהו פתרון מידי ליהודי מזרח אירופה הסובלים מאנטישמיות. יש לראות בהצעה "מקלט לילה", משהו זמני, ואין בכך משום ויתור על ארץ ישראל. 2) אוגנדה עשויה לשמש מקום ריכוז לקראת התארגנות לעליה לארץ ישראל. באוגנדה יוכשר העם לקראת חיים עצמאיים. התוכנית מספקת הזדמנות להוכיח את יכולת התנועה הציונית להקים בית לאומי. 3) הפנייה לתנועה הציונית יש בה משום הכרה בינלאומית בתנועה הציונית כנציגת העם היהודי, ולראשונה מכירים בכך שהעם היהודי הוא עם ככל העמים. סירוב עלול לפגוע בממשלת בריטניה ובהמשך המו"מ.
נימוקי המתנגדים להצעה: מעט מאנשי מזרחי, וצירים מרוסיה שכינו עצמם "ציוני ציון" – 1) בעצם הפניה לאוגנדה יש התכחשות לתכנית באזל. אוגנדה תסיח את הדעה מהמטרה הסופית שהיא א"י. מרכז הכובד הלאומי יעבור לאפריקה. 2) ארץ ישראל היא המולדת הבלעדית של עם ישראל לכן אין לקבל שום פתרון אחר לבעיית היהודים, מלבד התיישבות בארץ ישראל. אוגנדה היא בגידה בציונות. לא תיתכן ציונות ללא ציון. 3) אסור להשתמש בכספי התנועה הציונית פרט להתיישבות בארץ ישראל.
סוף הפרשה: רוב הצירים הצביעו בעד התוכנית (295 - כן, 178- לא, 100- נמנעו). המתנגדים עזבו בהפגנתיות את האולם, בכו וישבו אבלים על הארץ (קונגרס הבוכים). הרצל נאלץ להפסיק את המשך הדיונים ויצא לפייס את המתנגדים. בנאום הסיכום הרצל הצהיר על נאמנות לציון והכריז "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", דבריו עשו רושם גדול. בסופו של דבר הוחלט לשלוח משלחת לאוגנדה לבדיקת השטח. המשלחת קבעה שהשטח אינו מתאים להתיישבות. בקונגרס הציוני ה- 7 דחו סופית את תוכנית אוגנדה.
דפוסי הפעילות של התנועה הציונית בגולה ובארץ ישראל
עליות - העליות הראשונות לארץ הן הביטוי העיקרי של הציונות המעשית, והן שנתנו את הבסיס המוסרי והמעשי לתביעה הפוליטית על הארץ (יצרו עובדות בשטח). העלייה הראשונה הייתה של "חובבי ציון", והיא נמשכה בין השנים 1903-1881/2. בשנת 1904 החל גל עלייה בעל מאפיינים שונים, המכונה העלייה השנייה (1914-1904).
הגורמים/סיבות לעלייה הראשונה (1903-1881/2): 1) "סופות בנגב" – בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 סבלו יהודי רוסיה מגל פרעות, שנודע בשם "סופות בנגב". תוצאות הפוגרומים, הפחד מפני גל פרעות חדש הביאו את היהודים לחפש פתרונות למצבם. אחד הפתרונות הללו היה עלייה לארץ-ישראל. עם זאת, רק מעטים מהיוצאים מרוסיה ראו בארץ-ישראל את הפתרון ו/או את ארץ היעד. 2) התעוררות לאומית – אגודות לאומיות יהודיות קמו באירופה כחלק מההתעוררות הלאומיות של העמים באירופה במהלך המאה ה-19, וכתגובה לכישלון האמנציפציה ואירועים אנטישמיים. 3) אכזבת המשכילים היהודים – המשכילים היהודים התאכזבו מכישלון האמנציפציה ומתגובתם של המשכילים הלא-יהודים לפוגרומים ביהודי אירופה, וחיפשו פתרון אחר בשביל יהודי אירופה. 4) שמועות על רכישת קרקעות על-ידי יהודים – בתימן הופצו שמועות שעשירי היהודים עומדים לרכוש את ארץ הקודש ולחלק את האדמות ליהודים וכי השלטונות התורכיים מתירים את העלייה (כינויה: "אעלה בתמר". לקוח משיר השירים והוא חילוף של האותיות תרמ"ב, 1882).
מאפייני העולים - ציונים, איכרים, האמינו בקפיטליזם. הגיעו לא"י עם הון עצמי, קנו אדמות מערבים והקימו משק חקלאי פרטי שכולל את בית מגורים ומשק חקלאי. הם העסיקו במשק עובדים שכירים (בעיקר ערבים), גדלו גפנים, מטעי זיתים פרות הדר ופלחה בדרך כלל התבססו על ענף חקלאי אחד. ניהלו אורח חיים מסורתי-דתי.
מפת ההתיישבות: עד סוף התקופה (בין 1881 – 1903), הוקמו 25 מושבות חדשות ממטולה בצפון ועד באר-טוביה בדרום. המושבות הראשונות היו: ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש –פינה, עקרון, רחובות. מושבות יהודה: פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה, גדרה ורחובות. מושבות השומרון: בהן חדרה, זכרון יעקב, ובת שלמה. מושבות הגליל: ראש פינה, יסוד המעלה ומטולה.
ההישגים העיקריים של העולים בעלייה זו היו: 1) הם יצרו את התיישבות יהודית חדשה בארץ ישראל. 2) חידשו את השפה העברית
צורות התיישבות
מושבה: צורת התיישבות חקלאית שהתבססה על אדמה ומשק פרטי (רכוש פרטי). כל מושבה ניסחה לעצמה ספר תקנות של פיו חיו המתיישבים וניהלו את המושבה. אורח החיים במושבה היה מסורתי. המושבות יצרו טיפוס יהודי חדש-חלוץ הקשור לאדמה, כאשר החקלאות הייתה הגורם המשמעותי ביותר בחיי המושבה; המושבות הראשונות התבססו על גידולי שדה (פלחה), גפנים (כרמים) ופרי-הדר (פרדסים). בדרך כלל התרכזה כל מושבה בגידול חקלאי עיקרי אחד. רוב המתיישבים היו חסרי ניסיון בעבודה חקלאית, והעסיקו פועלים שכירים (בעיקר ערבים). המושבה מאפיינת את העלייה הראשונה, אם כי מושבות הוקמו גם בתקופת העלייה השנייה.
אישים וארגונים שסייעו לפעילות הציונית
הקשיים בהם נתקלו עולי העלייה הראשונה: 1. קשיי אקלים – העולים סבלו מאקלימה של ארץ-ישראל, השונה מהאקלים הקר של מזרח אירופה. 2. היעדר ידע חקלאי – העולים חסרו ידע חקלאי, רכשו קרקעות שלא תמיד התאימו להתיישבות והשקיעו כסף רב בהכשרת הקרקע, בבניית הבתים ובתשתיות. 3. העדר תשתיות – בארץ-ישראל חסרו מסילות רכבת, כבישים, מערכת בריאות, מערכת השקאה וכדומה, שהקשו על העולים להתנייד, לקבל אספקה ולהעביר סחורות, לפתח את החקלאות ועוד. 4. שלטון עוין – השלטון הטורקי הקשה על העולים: הוא הגביל את כניסתם לארץ, אסר על הקמת יישובים והחל משנת 1884 אסר את כניסתם לארץ באופן מוחלט, כך שמי שביקש לעלות נאלץ להגיע לארץ בצורה לא-חוקית. מנגד, הטורקים לא הגבילו את התיישבות היהודים במקומות אחרים באימפריה העות'מנית. 5. בריאות – העולים סבלו ממחלות רבות ומהיעדר שירותי בריאות. המחלות נבעו מריבוי ביצות ומהעדר תשתית תברואתית, וגבו חללים רבים. 6. פגיעה ביישובים ובמתיישבים – האוכלוסייה הערבית פגעה המתיישבים, אם דרך גניבות (גנבים שהסתננו וגנבו יבול בלילה) ואם בפגיעה מצד אריסים שאדמתם (שהייתה שייכת לבעלי אדמות שלא חיו בארץ-ישראל) נמכרה ליהודים, אך הם (האריסים) לא רצו למסרה ליהודים.
בשל הקשיים, נאלצו המתיישבים לפנות לקבלת עזרה, ופנו אל הברון רוטשילד.
הברון רוטשילד - הברון אדמונד דה-רוטשילד היה זה אשר העניק תמיכה מסיבית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. הברון היה אדם שומר מסורת שראה את ההתיישבות בארץ-ישראל כפתרון לבעיית ההתבוללות, כהוכחה לעולם כי העם היהודי עוסק גם בחקלאות (ולא רק במסחר ובהלוואות) והוא עם יצרני, וכן ראה את ההתיישבות כפתרון לבעיית האנטישמיות. הוא עזר למתיישבים בהקמת מושבות חדשות ורכישת אלפי דונם בארץ ישראל, בהקמת מפעלי תעשייה לתוצרת חקלאית ובתמיכה כספית במושבות. החסות של הברון על המושבות התבצעה בעזרת פקידים יהודים שנשלחו מצרפת לארץ-ישראל. אולם פקידים ניהלו את חיי המושבה ואת חיי המתיישבים: קבעו את שכרם, החליטו אילו גידולים חקלאיים יהיו וסיפקו את הציוד החקלאי. שיטת ניהול זו, המכונה "שיטת האפוטרופסות" (או "משטר הפקידות"), יצרה קשיים רבים: תמיכת הברון פגעה במרקם החברתי במושבות ובתחושת ההתחדשות הלאומית בארץ-ישראל; רוב אנשי הפקידות התנשאו מעל לבני המושבות; התרבות הצרפתית החלה חודרת למושבות, דבר שעמד נגד האידיאל של תרבות עברית בעברית. למרות הקשיים, בזכות תמיכת הברון התבססו המושבות, כאשר ללא תמיכתו כנראה ולא היו שורדות. בזכות תמיכתו התפתח ענף המטעים, שיטות העבודה החקלאית השתפרו, הוכנסו כלים חקלאיים משוכללים ופותחו ענפי תעשייה חדשים.
בשנת 1900 העביר הברון את ניהול המושבות לידי חברת יק"א.
יק"א ("החברה להתיישבות יהודית") – חברה שהקים הברון הירש בשנת 1891 לשם סיוע ליהודי מזרח אירופה בעקבות הפוגרומים ולהתיישבות יהודית בארגנטינה (ומכאן רעיונו של הרצל להתיישבות יהודית בארגנטינה). בניהול יק"א התרחבה עצמאות האיכרים במושבות: הם התפרנסו מגידוליהם (ולא ממשכורת חודשית), ניהלו את המשק החקלאי שלהם ורק מי שנזקק לעזרה כספית קיבל סיוע (בצורת הלוואה). יק"א גם עודדה מעבר לענפי ייצור אחרים, צמצמה את הכרמים והרחיבה את גידול ההדרים. תחת תמיכתה החלה להתפתח חקלאות תבואה שדמתה לזו של המשק הערבי. מהלכים אלה יתרו שילוב נכון בין כלכלת ייצוא וכלכלה מקומית, והמשק התאזן.
בתקופת העלייה הראשונה כמעט ולא הוקמו ארגונים כלל-יישוביים, הן בשל העובדה שמדובר היה בהתיישבות חקלאית והן משום שהנושא הלאומי דעך. עם זאת, בשנת 1903 קמה הסתדרות המורים, שהחלה בעיצוב תוכניות הלימודים לבתי-הספר העבריים. כן הוקמו אגודות חקלאיות, שייצגו את הצרכים הכלכליים של האיכרים במושבות (למשל אגודת האיכרים, אגודת הפרדס, אגודת הכורמים).
הקמת מסגרות ביטחוניות - כבר בראשית העליות נתקלו המתיישבים בבעיות ביטחוניות כחדירה לשדות וגניבות. בימי הראשונים של העלייה הראשונה הגנו האיכרים על רכושם, אך בהדרגה עברה השמירה לידי הערבים. השינוי חל בתקופת העלייה השנייה, עם הקמת ארגוני השמירה הראשונים.