חד שעות הבוקר, עכשיו אנחנו עם הפינה שלנו שיעור פרטי, והפעם נושא שרלוונטי לכל אחד מאיתנו. האם יהיה לנו אומץ לחיות את החיים שלנו באמת כפי שרצינו, כפי שחלמנו? רבים מאיתנו, אולי אפילו רובנו, לא תמיד עוזרים את האומץ הזה, ונשאלת השאלה למה?
נמצאת איתנו יודית קאץ מומחית לפסיכולוגיה חיובית, עם כמה עצות חשובות מאוד בהקשר הזה. שיעור פרטי, מתחילות. בלילה שוב קיבלתי עומר היי תודה רבה שוב על ההזמנה מה הופך את החיים שלכם למתאימים לכם? ומה צריך כדי לחיות חיים כאלה? אני עודית קאץ והמטרה שלי היא לעזור לאנשים לחיות טוב.
כתבתי את הספר חושבים טוב, להאז לחיות את החיים המתאימים לך או לך. אני מקליטה את הפודקאסט חושבים טוב, מלווה תהליכים אישיים ומרצה. לפני שבוע הרציתי בכנס מרגש של TEDx רמת אביב והשיעור הפעם מבוסס על ההרצאה מהכנס.
נתחיל מהבעיה. הבעיה היא שאנחנו לא מרוצים. למה? כשהיינו ילדים הייתה לנו חובר ציור כזאת שאת צריכה למתוח בקו מאחד לשתיים לשלוש ומסוף כה... כולנו קיבלנו כזה איש חסר אופי.
והיום, כמבוגרים, אנחנו משחקים בחוברת המתקדמת. במקום לחבר מספרים, אנחנו מותחים קו בין נשגי החיים המצופים. וככה אנחנו יוצרים את החיים שצריך לחיות. רק תסמנו וי בכל התחנות הנכונות וכבר יצא לכם משהו.
ומה הבעיה? 50% מהסטודנטים מתלוננים שהלימודים היו לזבוז זמן. כמעט 40% מהאנשים לא מרוצים.
מהאיזון בין העבודה לבית, העבודה משתלטת להם על החיים. ו-73% יודעו שהם בכלל לא אוהבים את העבודה שלהם. רשימת הנתונים ארוכה ורומזת שאותה תבנית חיים לא מתאימה לכולם. ואולי גם אתם שצופים בנו עכשיו מרגישים שאתם לא חיים את החיים שלכם. וככה אנחנו לא מרוצים.
אבל מה יקרה אם נעזוב את החוברת ונתחיל לצייר? זה לעולם לא יהיה אותו ציור. אז מה נדרש כדי לחיות את החיים המתאימים לנו? אנחנו צריכים אומץ. אומץ היא תכונה מיוחדת כי היא מאפשרת לכל שאר התכונות הטובות להתגלות.
דרוש אומץ כדי להישר מבט לתוך החיים שאנחנו יצרנו. אומץ כדי לקחת סיכון ולנסות משהו חדש. ושוב אומץ כדי לבדוק מה למדנו מתוך הפעולות שלנו.
אני רוצה להציג... אני אציע לכם מודל שיעזור לכם להאז לחיות את החיים המתאימים לכם בשלושה שלבים. אומץ להתבונן, אומץ לפעול ואומץ למדוד וללמוד מה קרה. נתחיל עם האומץ להתבונן, להסתכל פנימה. דמיינו שהייתם מוצאים קלטת ועליה מדבקה, החיים שלי.
אתם יכולים לצפות בהכל מהצד, כל החלטה, כל שיחה. האם תלחצו פליי? אם כן, אולי תגיעו לכמה תובנות כואבות.
תודה. אבל אם לא, אולי תמצאו את עצמכם אחרי שנים במקום הלא נכון, מתוסכלים. להתבונן בחיים דורש אומץ, אבל זה הצעד הראשון כדי ללכת בדרך שלכם. אז תחשבו רגע, מהן שלוש המטרות הכי חשובות בחיים שלכם? וכמה זמן השקעתם השבוע בהתקדמות עליהן בתכלס?
או כפי שאמר ריצ'רד פיינמן, הפיזיקאי זוכה פרס הנובל, העיקרון הראשון הוא שאסור לך לרמות את עצמך, ואתה הבן אדם שהכי קל לרמות. אז איך נתבונן בחיים בצורה חכמה? כמה מהתגליות הפסיכולוגיות הכי מרתקות בנושא ווילביינג, מגיעות ממחקרים מהסוג שבו לא סומכים על מה שאנשים מספרים שעושה להם טוב, ובמקום דוגמים את החוויה שלהם בזמן אמת. אז לא איך הם חושבים שהם מרגישים, אלא איך הם מרגישים בפועל. ככה למשל, פרופסור דניאל קאנמן שאל אנשים, מה הדבר שמסב לכם עושר?
והם אנו הילדים שלי. אבל אז הוא בדק אותם בזמן אמת, כשהם היו עם הילדים שלהם. וככה התגלה שלהיות עם הילדים היה הדבר שהביא להם הכי הרבה סבל.
והיום הרעיון הזה כבר מבוסס. מה שעושה אותנו מאושרים כשאנחנו חושבים על החיים, שונה לגמרי ממה שהופך אותנו למאושרים כשאנחנו עוסקים בלחיות אותם. ומה אם תיישמו את זה?
מי? במקום להירשם לאינסוף קורסים, תשאלו את עצמכם בזמן אמת, אני לומדת כאן? זה שווה את הזמן שלי?
כשנתבונן לעומק, אולי נגלה, יש משהו שאני רוצה לארוך בקלטת שלי? מזל טוב, עכשיו אנחנו כבר מודדים. וזה עמוק וזה מרשים וזה מרשים את הפסיכולוג שלנו. אבל תזהרו כי זאת מלכודת, כי מודעות נותנת לנו תחושה מזויפת שכבר עשינו את השינוי.
וכאן מגיע השלב השני. האם יהיה לנו את האומץ לפעול, לעשות ניסוי חדש? לעשות יזמות חיים זה להתחייב לצעדים בשטח, וגם צעדים קטנים זה מעולה. לנסות תחביב חדש, לעזור את האומץ להיות הבן אדם הכי טיפש בחדר, האומץ לפרוש. להיות אותנטי, לפגוש את הפחד במנות קטנות.
לי יש את הזכות לראות אנשים עושים את זה כל יום. מיכאל, לקוח שלי, הבין שהמטרה הכי חשובה בשבילו זה הקשר עם הילדים שלו. ולתת להם נשיקה רק אחרי שהם הולכים לישון, זה כבר לא הספיק לו.
לפני חודש הוא ירד לארבעה ימי עבודה בשבוע. עוד לקוח, גבי, הבין שמה שגורם לא להרגיש חי זה אנשים חדשים ומקומות חדשים. והוא מצא את האומץ לעבור לעיר הארץ.
עיר אחרת כל שלוש שנים. שרון הרגישה בודדה בגיל 65, והיא עכשיו יוזמת חברות חדשה. אז איך אפשר לקחת תובנות עמוקות לרגעים הכי יומיומיים?
בזמן האחרון אני מרגישה שהחיים שלי נהיו לי כבדים מדי. נולדה לי ילדה, שנייה, בסגר, אחרי שנה שהעולם פשוט התחרפן בו. ושמעתי את עצמי מדברת על כמה שזה נהיה מסובך להיות אימא בימינו, וחשבתי, אוקיי, ואההה, הנה עוד אימא שחוקה יוצאת לדרך.
אז פיתחתי לי האשטאג פנימי. האשטאג, כמו ברשת החברתית. קראתי לו לחיות את החיים עד הסוף. נגיד, כשאני בים ואני מתלבטת, להיכנס ולשנרקל או לא להיכנס? כי אם אני אכנס, השער שלי יירטב, ויהיה לי מלא מלח בעיניים, ורק להסתובב עם בקד ים, נכון שזה מאתגר?
ואז אני צריך להתקלח, ועדיין נשאר חול במקומות שבהם בני אדם לא מחבבים חול. אני מזכירה לעצמי. ואני מזכירה לעצמי לחיות את החיים עד הסוף. ושנייה אחר כך אני סוחה בים ודגים מדהימים מסביבי. וזאת ההרגשה הכי חיה שיש.
האם נשאר לי חול בשיער? ברור. אבל זה לגמרי שווה את זה.
או ממש היום הזמינו אותי לאירוע שאני לא מכירה בו אף אחד. ואני פוחדת שאני אמצא את עצמי בצד, מה, מידי פנים שאני מתכתבת עם אישור רק כדי לראות עסוקה, או מחפשת דחמה באיזה קהרת במבה. אני מזכירה לעצמי.
אני עצמי זוכרת החיים עד הסוף, ואני אף פעם לא מתחרטת. אז תחשבו על צעד קטן, כזה שיקרב אתכם לחיים המתאימים לכם. באיזה דרך תתקדמו אל מה שחשוב לכם עוד היום. אז אחרי שמצאנו את האומץ לפעול, כדי ליצור את החיים שלנו, נצטרך גם את האומץ למדוד למה הובילו הניסיונות שלנו. כשאנחנו מתנסים במשהו חדש, האופן שבו אנחנו רואים את העולם, משתנה, למדנו משהו.
אז מה היו התוצאות של הניסוי שלכם? ומה תחליטו לעשות אחרת מעכשיו? למדוד אם הגענו לאן שרצינו, ואם זה בכלל היה שווה את המאמץ, מזמין ביקורת פנימה. והביקורת העצמית היא החמורה ביותר. זה פגיע ושוב דורש אומץ.
אולי נגיע למסקנה שהגיע הזמן לפרוש ממשהו, שכדי להתקדם צריך להתמקד במה שעובד. ולעזוב את מה שלא. אף אחד לא חלם להיות זה שנסע לטייל מסביב לעולם וחזר אחרי שבוע.
אבל לפעמים זה מה שצריך. צריך להתחיל שוב. למה זה בסדר לשקול כל צעד מראש וכל כך לא מקובל לשקול את הדברים מחדש בדרך?
למה אנחנו נותנים לגורמים חיצוניים כמו תאריכים של סיום חוזה, הדעות של אחרים או הרושם שקורות החיים שלנו מותירים לקבוע איך נמשיך לחיות? אז תבדקו. האם הגיעה השעה לפרוש ממה שלא נחוץ?
האומץ להתבונן, האומץ לפעול, והאומץ ללמוד. ואני יודעת מה אתם חושבים. אתם חושבים, אומץ?
לי אין אומץ, אבל אני מוכנה לצפות באומץ בנטפליקס. אבל מה זה אומץ? התרגלנו לחשוב על אומץ כעל תכונה שתגרום לנו להתמודד בלי פחד. ושאם יש לנו את זה, זה יבוא בקלות.
אבל הסיפור על אומץ הוא סיפור אחר. סיפור על התמודדות על אף הפחד לצד הפחד זו בחירה להיכנס למגרש למרות כל הסיבות שלא בשבילי אומץ זה לעמוד פה היום אומץ זו החלטה לקחת את הסיכון זאת החלטה ולא תכונה ואם ככה לכולנו יש אומץ ועכשיו אתם חושבים שמי אין לי את האומץ הזה ולא את האומץ ההוא אבל מה אם הייתם יודעים שיש במוח שלכם כפתור אומץ בדיוק משיש כפתור לפחד בפנים, כשאנחנו מפחדים מהמגדלה, השחקנית הראשית של הפחד במוח, פעילה. אבל יש עוד אזור, בעונה הקדם יצחית, שפועל חזק חזק בכל פעם שאנחנו לוקחים צעד אל עבר מהמגדלה. מה שמפחיד אותנו, זה מרכז האומץ. והדבר הכי מדהים, מסתבר שכמה שאנחנו פוחדים יותר, ובכל זאת עושים צעד, אז אור האומץ פועל חזק יותר, ותחושת הפחד נחלשת.
גם בחיים... לכל אחד מאיתנו יש פחד. מה יחשבו עליי?
לבקש סליחה? לעזוב משהו? ויש לנו גם את היכולת להתקרב לפחד.
עוד קצת ועוד קצת. זה פרדוקס. להתמודד עם הפחד, משמעותו להתקרב לפחד. אתם רק צריכים לקחת צעד אחד קטן פנימה וכבר תרגישו מסוגלים.
אז מה צריך כדי לחיות את החיים המתאימים לכם? נראה שההתמודדות עם פחד היא חלק מהעסק. אבל האמת שמפחיד וכואב הרבה יותר להגיע לסוף ולחשוב האם רק הסתכלתי על החיים מהצד, סימנתי וי על הכל ורק התלבטתי איך זה יהיה לחיות באמת? אתם יכולים לעצור ולהתבונן בחיים בעודם מתרחשים אתם מסוגלים לעשות צעד קטן אל עבר מה שחשוב ואתם יכולים לשאת בתוצאות של מה שלמדתם יכול להיות שתגלו חול במקומות מוזרים אבל בסופו של יום תביטו בציר